מבצע קדש לא נחת במפתיע על מפקד חיל האוויר דאז האלוף (בדימוס) דן טולקובסקי. "בשנים שקדמו למלחמה אנחנו, בחיל האוויר, השקענו מאמצים לא מבוטלים בהבאת החיל לכך שבכל עת תהיה מוכנות למלחמה", הוא מעיד.
ולא שהדבר היה מובן מאליו: "המוכנות שלנו הייתה משהו יוצא דופן בצה"ל באותה עת. נדרשו תקציבים, שלא תמיד היו קלים להשגה, ואימונים מתאימים. יש לזכור שההבדל בין הכוח האווירי לבין כוחות הקרקע והים הוא בכך שזמן האמת בחיל האוויר עומד על דקות ולכל היותר שעות. לכן ידענו שעלינו להיות ערוכים למלחמה גם בהתראה קצרה. למעשה, כבר ב־1952, בזמנו של חיים לסקוב, שקדם לי בחיל האוויר, הייתה שמורה בכספות של מפקדי הבסיסים של החיל הוראה מבצעית לגבי תקיפת האויב העיקרי שלנו, דהיינו חיל האוויר המצרי. לפי הוראה זו, הדבר המתבקש הראשון היה לתקוף את שדות התעופה של מצרים. בתחילת מלחמת ששת הימים הוא התממש; על חיל האוויר פיקד מוטי הוד, ולא היה יכול להיות טוב ממנו למטרה של השמדת מטוסי האויב בעודם על הקרקע. הדבר השני היה טיפוח רוח הקרב בחיל".
"טיפוח רוח הקרב". כל כך מתאים לטולקובסקי (95) - יליד תל אביב הקטנה ומפקדו החמישי של החיל - לומר זאת בקולו השקט והרוגע, בדירתו המטופחת שבמעלה מגדל המגורים המתנשא מעל גן העיר בתל אביב. לצבר דק־הגו גינונים של ג'נטלמן אנגלי, ודבריו, הנאמרים בסגנון מהוקצע ומחושב של מהנדס, מתובלים בביטויי סלנג עכשוויים. בצעירותו יצא ללונדון, שם הוסמך למהנדס מכונות, ולקראת קרבות מלחמת העולם השנייה התנדב להילחם במדי חיל האוויר המלכותי הבריטי. טולקובסקי, מראשוני חיל האוויר הישראלי, פיקד עליו בין השנים 1953 ל־1958. אחרי שחרורו מצה"ל והעברת הפיקוד לעזר ויצמן, מילא תפקידים כלכליים בכירים, ובהם תפקידים בחברה להשקעות של בנק דיסקונט ובקרן הון הסיכון "אתנה".
"שלושה תפקידים יש למפקד חיל האוויר - מפקד הכוח האווירי; קצין המטה הבכיר בצה"ל בנושא אוויר; ויועץ הרמטכ"ל בעניינים אלה", מסביר טולקובסקי. "עם כל התפקידים האלה הוא נדרש לקרבות לא־קרביים על תקציבים. לפני שהגיעו מטוסי הסילון אל החיל, שאלו במטכ"ל, בהיגיון מסוים, בשביל מה לבזבז כסף על חלקי חילוף למטוסים הישנים אם אפשר לחכות למטוסים החדשים. תשובתנו הייתה שצריך להיות מוכנים עם מה שיש. זה לא ברז שפותחים וסוגרים".
עוד קודם לכן היה מבצע מספריים.
"זה היה דבר נחמד", משיב טולקובסקי בחיוך. "לפני שהחלו קרבות מבצע קדש נשלחה רביעיית מטוסי מוסטנג כדי לנתק את קווי הטלפון של המצרים בסיני ממערב למיתלה, כדי שלא יוכלו לדווח לעורף על הצנחת הצנחנים שלנו ליד מצבת פרקר. לפי התוכנית, קשרו לכל מטוס כבל ארוך ומשקולת בקצהו כדי שבטיסה נמוכה ינתק המטוס בעזרתו את קווי הטלפון שלהם. בפועל, בניסויים מקדימים שערך חיל האוויר, זה לא תמיד הצליח. בכל זאת יצאו המטוסים לדרך. התרגיל לא פעל, ואז ניתקו הטייסים את הקווים בעזרת הכנף או הפרופלור - דבר שהיה מסוכן לעשותו. המשימה מולאה, אם כי זה לא היה הכי בריא למטוסי המוסטנג. בסך הכל הייתה התעוזה יפה מאוד".
מתברר שגם במתח שלפני פרוץ המלחמה לא איבד טולקובסקי את ההומור: "יומיים לפני שהתחילה המלחמה הגיע אלי אריק שרון, אז מפקד חטיבת הצנחנים, ושאל אותי איך תהיה לדעתי ההצנחה. 'לך, תגיד לחבר'ה שזה יהיה כמו לעלות לאוטובוס בתחנה המרכזית בתל אביב ולנסוע לפתח תקווה'".
"מתקבל על הדעת שכך אמרתי, אבל יש לזכור שדרמה שלמה קדמה לכל העניין. כאשר הגו את המבצע, עמדנו על כך שיש לבצע את ההצנחה לאחר טיסה נמוכה מתחת למכ"ם, במוצאו המערבי של המיתלה, הכי קרוב שאפשר לתעלה ולמצרים. בטיסת סיור מקדימה של מטוסינו הבחינו הטייסים באוהלים על הקרקע, ולדעתם אלה היו אוהלי מע"צ שלהם. אבל המפענחים של אמ"ן במטה הכללי עמדו על כך שאלה אוהלים של כוח צבאי קטן, אף שאנשינו המשיכו לטעון שאלה אוהלי אזרחים. אז הוכח שלא טוב לשנות תוכניות ברגע האחרון, דבר שהסב לנו אבידות מיותרות, שכן 38 צנחנים נפלו שם. ההצנחה במיקום השגוי אפשרה למצרים להכניס למקום חיילים סודנים. הם שהסתתרו בנקיקים במיתלה והם שפגעו בצנחנים".
מפקד טייסת התובלה, רס"ן יעקב אבישר, הטיס את המטוס שיצא לדרך בראש השיירה האווירית - וממנו צנח ראשון רפאל (רפול) איתן, מפקד הצנחנים במבצע - ועמו טסה טייסת המשנה שלו, יעל רום. "יעל - אז הטייסת הקרבית היחידה שלנו - הייתה אישה לעניין, לא רק טייסת ממש טובה", טולקובסקי מעלה על נס את רום המנוחה. "בתחומה היא הייתה חלוצה".
כוח שני של צנחנים, בפיקודו של מרדכי (מוטה) גור, הוצנח על ידי מטוסי חיל האוויר בא־טור בדרום סיני, ומשם יצאו לוחמיו לשארם א־שייח'. רום, כפי שפורסם, הייתה טייסת המשנה גם כאן ואף במטוס הראשון של חיל האוויר שנחת בשארם.
"בסך הכל נלחם חיל האוויר בסיני בעיקר מלחמת מנע רחבת־היקף, כלומר שלילת חופש התנועה של כוחות מצריים על הקרקע", מסכם טולקובסקי. "למעשה, זה לא היה מסובך. בכל חצי האי סיני הייתה מסילת ברזל אחת עם שני כבישים ודרך עפר. כל השאר - מדבר. אנחנו שיבשנו להם את התנועה, וזה היה ניצול נכון של חיל האוויר. מלבד זאת, בשלב מסוים של מבצע קדש, ואף שזה לא היה בתוכנית, הצטרפו יחידות קרקעיות שלנו לקרב באבו עגילה ובאום־כתף, בתקיפת המצרים על הקרקע".
כשמשוחחים עם ה"כחולים" של חיל האוויר עולה מאליו נושא ההפלות. המיג הראשון, כך מספר טולקובסקי, הופל כבר ב־30 באוקטובר. אותו מיג נמנה עם מטוסי הקרב ששיגרו המצרים כנגד מטוסי מיסטר שלנו שעלו לאוויר כדי לחפות על הכוח הקרקעי במיתלה. למחרת נתקלו שני מיסטרים ברביעיית מטוסי ומפייר מצריים, וכפי שסופר - הפילו את כולם. בדרכו המתונה אין טולקובסקי מתחייב אם כל הרביעייה הופלה או שמא רק מחציתה.
בין שאר הפעולות שעשה חיל האוויר בימים ההם טולקובסקי מציין את תקיפת המשחתת המצרית איברהים אל־אוואל, שניסתה להפגיז את חיפה. היא נלכדה, נכנעה - והפכה בחיל הים לאח"י חיפה.
ב־2 בנובמבר נטש לראשונה טייס חיל האוויר מטוס בעזרת כיסא נפלט. "לאחר שסגר נאצר את מצרי טיראן, נדרשנו לטפל מהאוויר בכוחות מצריים שם", משחזר טולקובסקי. "בני פלד, מפקד טייסת מטוסי המיסטר, תקף בטעות ספינה של חיל הים הבריטי, ולאחר מכן תקף כוח מצרי בראס נצרני. לא מעט אש נ"מ (נגד־מטוסים) הופעלה נגדו. מטוסו נפגע והוא נאלץ לנחות נחיתת אונס 250 קילומטרים מהגבול, כמעט על החוף, קרוב לחיילים מצרים. מטוסי חיל האוויר הוזנקו לעבר המפקד הנתון במצוקה. טייס פייפר הבחין בו והציל אותו לאחר שפלד הפצוע זחל אליו. על כך הוענק לו עיטור העוז".
"במבצע קדש לא ניתנה לחיל האוויר ההזדמנות למלא את המשימה הבסיסית והמיוחלת שלו - השמדת כוחו האווירי של האויב", קובע טולקובסקי. "הזדמנות זו ניתנה לו ביוני 1967. מבצע קדש היה אבן דרך בתהליך שהוליך למלחמת ששת הימים ולניצחונו המזהיר אז של החיל".
ובכל זאת, במלחמה נרשמו הישגים בכל הנוגע לחיל האוויר. "אחרי המלחמה הצטרפתי לדיין כשיצא במטוס דקוטה לסיור בסיני", מספר טולקובסקי. "תוך כדי הטיסה הוא תפס אותי ואמר: 'דן, העדיפויות בצה"ל הן מעתה ואילך: א. חיל האוויר; ב. השריון; ג. הצנחנים'".
"אכן כך היה. אבל קודם לכן, אחרי קדש, כשנשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר הפעיל לחץ גדול על בן־גוריון כדי שיסיג את כוחות צה"ל מסיני, בן־גוריון קרא אליו את כל האלופים כדי לשמוע את דעתם על הנסיגה. כולם תמכו בה חוץ מאחד - זה הייתי אני. חשבתי אז שאחרי כל המאמץ שהושקע בכיבוש סיני - חבל לסגת משם. כעבור 11 שנה אכן באתי לבגין ולצדי יובל נאמן, מאיר זורע ודן לנר. בשיחה איתו התייחסתי לצד האווירי של העניין. אמרתי לו שהחזקת סיני נותנת לנו מרחב אווירי שיקטין את היכולת של המצרים לבצע תצפיות בצד שלנו. ההמשך ידוע".
התרעות פיקוד העורף