ואכן, שנה וחצי של קמפיין שנועד להסיט את האחריות לכל עבר הניבו פירות. הלוי התחלף בזמיר, ראש השב”כ וראש אמ״ן הלכו הביתה. רק נתניהו נותר נטוע במושבו. והפלא ופלא – עכשיו גם הרמטכ”ל זמיר, שקודם על ידי נתניהו עצמו, נכתש תחת מכבשי התעמולה של בלפור, כי הוא מעדיף להחזיק בעמדה רציונלית ומקצועית.
חשוב לומר, האחריות למחדל 7 באוקטובר אינה מוטלת על נתניהו לבדו. אומנם עיקר האחריות עליו, כראש הממשלה, כמזרים מזוודות המזומנים לחמאס, כמי שבמשמרתו נטבחו ונחטפו אזרחים ישראלים. אבל אחריות רבה מוטלת גם על כתפיהם של הלוי, בר ואחרים, שלא עשו די להבטיח את ביטחוננו ולהגן עלינו.
אבל מעבר לכך, נראה שתחת שלטון נתניהו כל ממלאי התפקידים הבכירים הם ניצבים בהצגה בכיכובו. הצגה שכל עניינה האדרתו והישרדותו הפוליטית. כך נכון היה להזיז את הלוי מתפקידו ולהציב במקומו את זמיר, וכך נכון עתה להשתלח בזמיר ולפזר אמירות שנועדו להלך עליו אימים. וכך גם מתקבל על הדעת מעשה מוטרף כמו זה שביצע לוין כשהחליף את המנעולים בלשכה המשותפת לו וליועמ״שית בהרב־מיארה. כך נולדה ההפיכה המשטרית – על הנייר, בטענה ש״לא מאפשרים לנו למשול״. בפועל, כדי למשול אך ורק כפי שהם רואים לנכון. ולעזאזל גורמי המקצוע, שלטון החוק, הדוגמה האישית.
מתקפת 7 באוקטובר, כפי שהעידו גם מסמכי חמאס שנמצאו, הגיעה כשהחברה בישראל הייתה מצויה באחד מרגעי השפל הקשים שידעה. חברה משוסעת, שהנהגתה שיכורת כוח, שתמורת הישרדותה מוכנה למכור הכל. לכל אלה לא אחראים הלוי ובר, גם לא ראש אמ״ן, או ראש המוסד. אלא נתניהו עצמו. הוא ושותפיו פוררו את ישראל מבפנים והתירו את כתישתה מבחוץ. עבור אויבינו, לא הייתה שעת כושר טובה מזו.
משימתו של זמיר עתה לעשות כמעשה היועמ״שית, ולהבין את גודל השעה. לא להתכופף מול גחמות נתניהו, ולהבין שישראל נמצאת ברגע שבמידה רבה מגדיר את עתידה: להתקיים כרפובליקת בננות, שבה השלטון משולח כל רסן, או כמדינה החותרת להיות דמוקרטית, עם שדרה יציבה של אנשי מקצוע המשקפים לפוליטיקאים את המציאות ומרסנים את שיכורי הכוח שבהם.
על בג״ץ לעצור את טירוף המערכות שאליו נתניהו דרדר את ישראל, למנוע את פיטורי היועמ״שית ואת מינוי זיני לראש השב״כ, ולסיים את חקירת ״קטארגייט״. אם הממשלה תעשה מעשה פזיז ולא תציית להחלטות בג״ץ, על הציבור להשבית את המדינה ולתבוע הליכה לבחירות חדשות – כדי שההכרעה תשוב לעם.
התרעות פיקוד העורף