התבטאויותיה של ח"כ גוטליב נועדו להילחם על עיקרון חשוב בעיניה, אך בפועל הן פגעו, ותרמו לשחיקת האמון בכנסת שהיא חברה בה וגם בבית המשפט, שם התקיים המחזה. כל פעולה, ובמיוחד פעולה ציבורית, צריכה להיות פרי מחשבה שקולה ואחראית, ולא תוצאה של זעם מתפרץ.
השתיקה שמדברים עליה חז"ל במאמר "סייג לחוכמה שתיקה" אינה דרישה לפסיביות או לוויתור על עמדות, אלא דרישה לבגרות, לשיקול דעת וליכולת להבחין בין מה שחשוב לומר ובין מה שעדיף לשתוק בעניינו. זו הכרה בכך שלמילים יש כוח, ושהכוח הזה דורש אחריות.
השבוע היא שוב הוצאה בכוח מאולם בית המשפט לאחר שהפריעה וכינתה את המאבטחים בכינויי גנאי. בין אלה לאלה היו לה התבטאויות קיצוניות וחריפות במליאת הכנסת ובתקשורת.
לא הייתי נדרשת לדבריה ולהתנהגותה אילו לא היה נודע במקביל לאירוע האחרון מיקומה הגבוה מאוד בסקר פריימריז שנערך בקרב מתפקדי הליכוד. במילים אחרות, יש גמול פוליטי להיעדר “סייג לחוכמה שתיקה" ולהקצנת השיח. זו סכנה חברתית גדולה.
הדבר משחית את השיח הציבורי ומעודד דפוס התנהגות דומה ואלים בקרב הציבור הרחב וגם במדיה. הדבר מסוכן גם כי הוא מגביר פופוליזם. השיח המנומק והמבוסס על עובדות נזנח, הטקטיקות הרטוריות ה"עממיות" שמבוססות על מסרים פשטניים ובדרך כלל אנטי־ממסדיים, מתעצמות.
אני מבקשת להציע שני כיווני פעולה על מנת להימנע מהידרדרות: עבודה חינוכית־רעיונית ופעילות ארגונית־פוליטית. העבודה החינוכית מתבססת על כך שאיפוק הוא חוזק שמעיד על תבונה ובגרות פוליטית. היא תובעת קבלת אחריות על השפה וכבוד למוסדות הממלכתיים.
במישור הארגוני־פוליטי, אולי הגיעה השעה לעבור למנגנון חדש לשיבוץ רשימות הח"כים, שלא באמצעות פריימריז מעודדי פרובוקציות. העתיד של הדמוקרטיה הישראלית תלוי, בין השאר, ביכולתנו לחזור ולאמץ ערכים של כבוד הדדי ושיח מכובד. זהו אתגר שדורש מכולנו – נבחרי ציבור ואזרחים – לבחור באיפוק על פני הקיצוניות, בחוכמה על פני הפופוליזם, ובכבוד על פני הפרובוקציה.
התרעות פיקוד העורף