מאז קום המדינה, לממסד הרבני יש בלעדיות על ענייני הנישואין והגירושין בישראל. מונופול דתי זה יצר מצוקה אמיתית בקרב אלפי זוגות שלא יכלו או לא רצו להינשא ברבנות. במשך עשרות שנים, הפתרון הישראלי למצב זה צמח מהשטח: מעמד הידועים בציבור התפתח כאלטרנטיבה חילונית ולגיטימית, שהקנתה לזוגות אלו זכויות משפטיות וסוציאליות רבות, והפך לחלופה ראויה לנישואים הדתיים.
אלא שבמהלך השנים נכנס למגרש שחקן חדש ומטעה: נישואים אזרחיים בחו"ל. תחילה, זוגות נסעו לקפריסין או למקומות אחרים בעולם, כדי להינשא. עם פרוץ מגיפת הקורונה, התופעה קיבלה תאוצה עם “נישואי הזום" ביוטה, שאפשרו לכל אחד להתחתן בלי לצאת מהבית.
הבריחה לחו"ל, או לזום, לא רק שאינה משרתת את המטרה המוצהרת של שחרור מהרבנות, אלא היא יוצרת מצב גרוע יותר: חיזוק הממסד הדתי מהדלת האחורית. הנישואים האזרחיים אולי עוקפים את החופה, אך אינם עוקפים את הרבנות במקרה של פטירה או גירושין.
הפתרון של נישואים בחו"ל מחליש למעשה את המאבק החילוני האמיתי. זוגות שהעדיפו את מעמד הידועים בציבור ופעלו למען הכרה בו נוהרים אחר הפתרון הקל והרשמי. בכך הם מרוקנים מתוכן את המאבק הצודק על השוואת זכויות מלאה לידועים בציבור. מדוע שהמחוקק יטרח ליצור חקיקה שתתאים למציאות החיים המודרנית, אם אנשים מוכנים להסתפק ב"פתרון קל" שמסיר את הלחץ מהמערכת?
עלינו לומר את האמת: הבריחה לנישואים בחו"ל היא טעות חמורה. היא בוגדת במאבק על ריבונות אזרחית בישראל ומנציחה את הכוח של הממסד הדתי. המאבק הנכון והיחיד הוא על חיזוק מעמד הידועים בציבור. זהו הפתרון הישראלי, המקומי והצודק, שאינו מתנער מהבעיות, אלא פועל מתוך המערכת כדי לשנות אותה.
המטרה היא אחת: השוואה מלאה של מעמד הידועים בציבור למעמד של זוגות נשואים. רק כך נשחרר את עצמנו מהמונופול הדתי, נבטיח חברה שוויונית יותר, וניתן לכל זוג את הזכות לבחור את הדרך המתאימה לו.
התרעות פיקוד העורף