זה לא סוד שמערכת החינוך בישראל סובלת בשנים האחרונות מבעיות רבות ומהישגים נמוכים בהשוואה לממוצע במדינות ה־OECD, אף שלאחרונה שופר באופן ניכר שכר המורים ההתחלתי, אך הוא עדיין נמוך מהשכר הממוצע במדינותה־OECD.
אף שתנאי המורה היום טובים יותר, מבנה בית הספר ותנאי הלימוד השתפרו באופן ניכר - עדיין לא רבים בוחרים בהוראה. מי חלם פעם על מזגנים בבתי ספר, על אולמות ספורט מאובזרים, על מעבדות לימוד מצוידות היטב ועל ריהוט משופר? אם פעם בכיתת לימוד היו יותר מ־30 תלמידים ואף קרוב ל־40, הממוצע היום הוא 28 תלמידים בכיתה, והוא עדיין גבוה ביחס לממוצע במדינות ה־OECD, העומד על 21 תלמידים בכיתה.
לדעת רבים, הסיבה שרבים וטובים אינם מגיעים להוראה היא האווירה הלא נעימה בבתי הספר, שהופכת למכת מדינה. די להביט בנתונים מהשנה האחרונה כדי להבין שהיא כל כך מטרידה.
כדי להשלים את התמונה המדאיגה צריך לצרף גם את הנתונים לגבי אלימות כלפי צוות ההוראה: 26% ממורים ומנהלי בתי ספר בכיתות ז'־ט' בישראל דיווחו בשנה האחרונה על איומים וקללות כלפיהם, ו־13% מתוכם דיווחו על אלימות פיזית. המצב במגזר הערבי חמור הרבה יותר – שם 28% מהתלמידים מגיעים לבית הספר עם נשק קר.
בנוסף, אין ספק שמערכת החינוך זקוקה באופן דחוף לשיעורי עזר במקצעות רבים, כדי לצאת מהבינוניות שמאפיינת את החינוך בישראל, בשעה שמדינות עם מערכות חינוך מצטיינות – כמו סינגפור, אסטוניה ואחרות - מותירות אותנו הרחק מאחור. אומנם בשנה האחרונה הסתמנה עלייה קלה ברמת ההישגים של תלמידי ישראל, למרות המלחמה, אך המצב רחוק מלהניח את הדעת, וטעון שיפור ניכר.
כך למשל, במקצוע חשוב כמו מתמטיקה, הניקוד של ישראל הוא 458 – 14 נקודות פחות מהממוצע במדינות ה־OECD. במקצועות המדעים זוכה ישראל ל־465 נקודות, 20 פחות מהממוצע במדינות ה־OECD. נקודת אור היא ההצטיינות של תלמידי ישראל ביצירתיות. כ־30% מהתלמידים נחשבים למצטיינים בתחום זה – גבוה מהממוצע במדינות ה־OECD ומהגבוהים בעולם.
לתחלואיה של המערכת נוסף נושא כאוב שמלווה את החינוך בישראל מיום הקמתה - הפער בין מרכז הארץ לפריפריה, בין האוכלוסייה האמידה לשכבות החלשות ובין תלמידים בחינוך הכללי לתלמידים בחינוך הערבי והחרדי.
התרעות פיקוד העורף