ההיגיון שמוביל את נתניהו ברור: הזמן משחק נגד ישראל. בעבר הלא רחוק עוד אפשר היה להרשות לעצמנו "עסקת ביניים" - הפסקת אש זמנית, שחרור חלק מהחטופים, וחזרה לשדה הקרב אחרי כמה חודשים, עם גיבוי של טראמפ. הפעם בירושלים מבינים כי אין יותר מותרות כאלה. פירושה של עסקה חלקית: חודשיים של שקט בעזה, שיקום הכוחות של חמאס, ולישראל יהיה קשה עד בלתי אפשרי לחדש את המלחמה. שעון החול מתקתק, והחול בו הולך ואוזל.
אבל גם ההכרעה שנתניהו בוחר בה - תמרון רחב לכיבוש עזה - רצופה סימני שאלה כבדים. האם "מרכבות גדעון 2", מבצע קרקעי בעומק העיר, ישיג את מה שלא הושג עד כה? האם הוא יצליח להביא את חמאס לכניעה, לפירוק, להיעלמות? איש לא יכול להבטיח זאת, גם לא הרמטכ"ל. כרגע, לפי הערכות, אין סימן לכך שחמאס שוקל ברצינות לקבל את תנאי סיום המלחמה של ישראל. בתוך ההנהגה של חמאס אין "מחנה כניעה". אין מי שדוחף לסיים את הסיפור בהתאם לתמונת הסיום שמשרטט בנימין נתניהו.
בפוליטיקה, כמו בפוליטיקה, אין חלל ריק. אם בן גביר וסמוטריץ' יצאו זמנית מהמשוואה, כלומר - אין עסקה אז גם אין איומי פרישה, הרי שהאיום האמיתי על יציבות הממשלה מגיע כרגע דווקא מהחרדים. חוק הפטור מגיוס הוא חומר הנפץ היחיד שנותר מתחת לכיסאו של נתניהו. אם ייכשל במציאת נוסחה שתספק אותם מבלי לקרוע את הציבור ואת הקואליציה, השעון שיתפוצץ ראשון לא יהיה זה של עזה, אלא זה של האזורים הרבה יותר קרובים למשרד ראש הממשלה.
עדיין, צריך לומר: גם איום הבחירות עצמו איבד ממשקלו. בעבר, כשהבחירות נראו רחוקות באופק, היה בו כדי להטיל מורא על ראש הממשלה ולהכריח אותו לקבל החלטות לטובת המאיימים. כיום, ערב שנת בחירות, כשהקלפיות ממילא מעבר לפינה - ערך האיום יורד. ההבדל בין "להחזיק עוד שנה" לבין "עוד כמה חודשים" מטשטש. אבל נתניהו, איש קרנות המזבח, לא מוכן לוותר על יום אחד. מבחינתו, כל יממה נוספת בשלטון יקרה מפז, וכל דקה יכולה להיות זו שתציל אותו - או תחרוץ את גורלו.
התרעות פיקוד העורף