המתקפה הרצחנית שבוצעה שלשום בירושלים אינה אירוע בודד, אלא אבן דרך נוספת בסיפור הגדול של ימינו - ניסיון מתמשך לפרום באמצעות טרור את מרקם החיים בישראל, לערער על ריבונותה של המדינה במוקד הקדוש ביותר לה, וכך גם לעצב מחדש את גבולות הלגיטימיות שלה בעיני אזרחיה ובעיני העולם.
ירושלים איננה רק עיר, היא סמל נצחי לזהות הלאומית, לרציפות ההיסטורית ולעוצמות הנפשיות והערכיות של העם היהודי. כל פיגוע טרור בעיר הוא אפוא לא רק פגיעה בביטחון האישי של אזרחים, אלא מתקפה על עצם רעיון הריבונות הישראלית, בדיוק כפי שניסו בחמאס לייצר בתחילת מבצע "שומר החומות" בשנת 2021.
הבחירה בירושלים אינה מקרית. בהיסטוריה בת ימינו, כל התלקחות סביב העיר הובילה להדים עצומים ברחוב הפלסטיני, בזירה האזורית והבינלאומית. הפעם, בדומה לעבר, מנסים גורמי הטרור להציב את ירושלים במרכז המערכה, מתוך הכרה בכוחה הסמלי העצום. ההיגיון מאחורי המתקפות הללו פשוט: אם ניתן לערער את הביטחון סביב מוקד כה רגיש, תתערער גם האמונה בצדקת הדרך. והתקופה שבה התרחש האירוע נותנת לו משמעות נוספת.
בשנים האחרונות אנו עדים לכניסה הולכת וגדלה של צעירים חרדים למסגרות צבאיות ולוחמות, מגמה שמעצבת מחדש את יחסי הצבא־חברה בישראל. העובדה שחייל חרדי הוא שחתם את האירוע במעשה גבורה ממחישה עד כמה שותפות הגורל איננה תיאוריה מופשטת, אלא מציאות יומיומית שבה כל חלקי החברה הישראלית נדרשים לקחת חלק. במקום שבו מנסים אויבינו לנצל שסעים פנימיים, גובר הצורך להדגיש את האחדות, והלוחם החרדי נעשה סמל לעניין זה.
ככל שנתקדם לקראת הכרעה בעזה, כך ינסו לאתגר אותנו. בנוסף, האירוע בירושלים מהווה קטליזטור לאירועים דומים נוספים, הן מפנים והן מחוץ, וחובתנו להיות ערוכים ולקדם מענה.
ובמובן הרחב, בעוד העולם מנסה לדחוף אותנו להסדר עם חמאס, מגיע האגרוף הזה ומכה בדיוק במפתח ליבנו. באחת הוא מחזיר אותנו 30 שנים לאחור, לימי האוטובוסים המתפוצצים.
באותה תקופה, המענה שלנו היה מגומגם, ונדרשו שנים רבות של הקזת דם עד הגעה להפנמה שיש לפעול לשם הכרעה. הפעם, בימים שבהם שוב מתקיימת דילמה בין הכרעה ובין הסדרה, וביתר שאת לאחר 7 באוקטובר, ברור לגמרי שההסדרה היא מלכודת דבש, ושאסור בשום פנים להיכנס אליה. אם לא נכריע את הפלסטינים בעזה, נקבל את הטרור שלהם שוב בירושלים.
התרעות פיקוד העורף