גם בלי סיפור ה״סירוב פקודה״, יש כאן דרמה לא קטנה. העובדה שהמוסד לא השתתף באירוע, ושגם ה״הפללה״ של המטרות לא בוצעה על ידו אלא על ידי השב״כ, שבדרך כלל עוסק במטרות הנמצאות בתחומי ישראל, יו״ש או רצועת עזה - היא כמעט חסרת תקדים.
בשב״כ האמינו שהחיסול בקטאר, בעיתוי הנוכחי, יסיר מהמפה את מתנגדי העסקה, ישאיר עליה את אנשי חמאס בעזה שנמצאים בלחץ כבד, ויגרום ל״אפקט ביליארד״: כדור אחד שפוגע בקבוצת הכדורים ומפזר אותם מחדש על השולחן. החיסול, על פי התפיסה השב״כית, אמור היה לטרוף את הקלפים מחדש, לטלטל את המערכת כולה, ואולי לתת לחמאס את הדחיפה הנדרשת כדי ללכת לעסקה כוללת בתנאים שישראל יכולה לקבל.
וכך הגענו לסיטואציה המוזרה שבה ישראל יוצאת לתקיפה היסטורית, חסרת תקדים, בשטחה של מדינה שלא מוגדרת כמדינת אויב, בעיצומו של מו״מ שאותה מדינה מנהלת גם בעבור ישראל, מבלי שהמוסד לתפקידים מיוחדים מעורב. וכאן הגענו למניעיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
במקרה של נתניהו, הניתוח מורכב יותר. כי נתניהו נמצא בניגוד עניינים מובנה לאור תלותו המוחלטת בגורמים הקיצונים בממשלתו, שמאיימים לפרק את הממשלה אם זו תסיים את המלחמה. נתניהו, בעיקר בזכות רון דרמר, הצליח להגיע לעמדת שליטה חסרת תקדים בנשיא טראמפ, שנתן לו עד עכשיו קו אשראי פתוח ובלתי מוגבל בכל הקשור למלחמה בעזה.
התרעות פיקוד העורף