בשנתיים שמאז האסון הצליח צה"ל להביא הישגים מופלאים מול כל אויבינו – בלבנון, בסוריה, באיראן וגם בעזה – וסלל את התנאים לבצר מחדש את ביטחונה ואת מעמדה של ישראל באזור ובעולם. אבל במקום זאת, ההישגים הצבאיים ומחיר הקורבנות הכבד שהם נקנו בו – הפכו בידי הממשלה הזאת קרדום לחפור בו ביצורים לשרידותה. אלא שמה שחופרת הממשלה הוא לא ביצורים, כי אם בור עמוק לכולנו, שיידרשו לנו שנים רבות לטפס ממנו החוצה.
150 אלף חיילי מילואים וסדיר צפויים לקחת חלק במבצע לכיבוש פניני הנדל"ן ששר האוצר מפנטז עליהן וכבר מחלק מהן אחוזים. חלקם לא ישובו למשפחתם. חלקם יחזרו מצולקים לכל יתרת חייהם. נקווה שאיש מהם לא יצטרף לאחינו שהופקרו להינמק במנהרות. תדע כל אם עברייה בידי מי הפקידה את גורל בניה ולאיזו תכלית.
בדיון שהתקיים ערב המבצע הטיח בממונים עליו דברים קשים, ולמחרת כבר התייצב בראש הכוחות בעזה והסביר מדוע המשימה משרתת את מטרות המלחמה. הפער בין הדברים שאמר בחדר הסגור לבין הדברים שאמר ללוחמים צורם, אבל בלתי נמנע. אמנם החובה שלו היא להשמיע את ביקורתו המקצועית על המשימה בפני הדרג המחליט, אבל משהתקבלה החלטה לגיטימית, יש לו ולפקודיו חובה לבצע אותה.
האלטרנטיבה היחידה שלו היא להתפטר, אבל זמיר יכול לשער מי הקצין שיבוא במקומו ואיך תנוהל המלחמה בעזה אחרי לכתו. מתוך תחושת מחויבות עמוקה שלו לאמהות העבריות ולבניהן, וכאב בעצמו למשרתים, הוא בוחר שלא להתפטר לעת עתה, ולבצע את המשימה תוך כדי מאמץ לצמצם ככל האפשר את הסיכון לכוחות.
לכן הפעולה שהחלה השבוע בעזה תתנהל באיטיות מופגנת, ותעדיף את אבטחת הלוחמים על פני התקדמות מהירה. היא תוכננה כמו קילוף זהיר של בצל, קליפה אחרי קליפה, עם כמה שפחות דמעות בתהליך. זה יותיר מספיק זמן להתנעה מחודשת של המו"מ על החטופים עוד בטרם יגיע צה"ל לליבת העיר עזה.
ספרטה פינת דרום אפריקה
זמיר לא ביקש להתמנות לרמטכ"ל, אלא נקרא לתפקיד ונענה. ואת זה הוא מקפיד מעת לעת להזכיר למי שמינה אותו. זמן קצר לאחר מינויו, כשהתברר שאין לו כוונה להיות "יס־מן", הוא סומן כבעיה בעיני ראש הממשלה, שנתן את האות לעושה דברו במשרד הביטחון להתחיל למרר את חייו.
כ"ץ אולי אינו מבין גדול בענייני ביטחון, אבל הוא מבין היטב בפוליטיקה של ארגונים. הפסילות השרירותיות של מינויים נועדו לערער את סמכות הרמטכ"ל בתוך הצבא ולאותת לקצינים שכמו במשטרה – מי שחפץ בקידום, מוטב שיעבור דרך השר. כך עשה גם לרמטכ"ל הקודם, עד שבחר הרצי הלוי להתפטר. אלא שלא כמו קודמו, זמיר לא נושא על גבו את האחריות לאסון ולא מראה עד כה סימנים של שבירה.
מרגע שבחר להישאר, זמיר מחויב לממש החלטות לגיטימיות של הממשלה, גם אם הן שגויות בעיניו. מה שיותר מפתיע הוא המשך הצייתנות של הציבור הישראלי וקבלת הדין אל מול מופע מנהיגות שמתחיל להראות סימנים של טירוף הדעת.
אילו היו מראים לנתניהו של 2020 את נאום ה"ספרטה" של השבוע, גם הוא היה דואג שמא נשתבשה דעתו של הדובר. "מר כלכלה" ומי שבמשך שנים חיבר את ישראל לגלובליזציה, החליט במודע לכבות את האור לכלכלה הישראלית ולדכא כל ציפייה לשגשוג. דיכוי ציפיות בכלכלה הוא נבואה שמיד מגשימה את עצמה, והשווקים הגיבו בהתאם.
המדהים הוא שזו לא הייתה פליטת פה, אלא נאום כתוב. גם אילו הייתה לו כוונה נסתרת להכניס את הישראלים למצב של הישרדות, כדי שיקבלו בהכנעה כל גזירה שתוטל עליהם, הנזק שעשה בהבל פיו הוא אדיר, וגם מאמציו המגושמים לתקן אותו בשתי הופעות נוספות לא צלחו.
באנלוגיה מודרנית יותר, ספרטה שנתניהו מכין אותנו אליה היא דרום אפריקה של המאה הקודמת: מדינה שהעולם מאס במדיניות שלה, בודד אותה והטיל עליה סנקציות עד שנכנעה וביטלה את משטר האפרטהייד. ועדיין, אף על פי שחלפו שלושה עשורים מאז, האסוציאציה הראשונה שמעורר השם "דרום אפריקה" בקרב רוב בני האדם היא אפרטהייד. את הכתם של מדינה מצורעת קשה מאוד להסיר.
המשך המלחמה בעזה מוביל אותנו למצב שבו האסוציאציה הראשונה שתיקשר בישראל או בישראלים היא ג'נוסייד. לא כי אנחנו מבצעים ג'נוסייד בעזה. אנחנו לא. אבל העולם לא מבין מה אנחנו עוד עושים שם ומדוע אנחנו ממשיכים להרוג עשרות, ובקרוב מאות, אנשים ביום. האמת היא שגם צמרת הצבא שלנו לא ממש מבינה, אז מה לנו כי נלין על העולם?
התרעות פיקוד העורף