אבל השאלה הגדולה היא - בעבור מה? כלומר, אם נדרש מאיתנו כישראלים לעבור למוֹד ספרטני, אילו סיבות יש לנו להמשיך לחיות כאן? ההצלחה של התנועה הציונית נבעה ממספר הבטחות יסוד שהיא העניקה ליהודים ברחבי העולם. בראש ובראשונה: מעון בטוח ומגונן עבור כל יהודי באשר הוא. ההפך המוחלט מהיסטוריה של פוגרומים, רדיפות ושואה.
הבטחת יסוד נוספת: מדינה שתעניק לאזרחיה חופש דת מוחלט, ותאפשר להם לנהל אורח חיים יהודי בגלוי, ובאותה נשימה - לבחור את מידת הדתיות שלהם. והבטחת יסוד אחרונה: מדינה שתנהל חברת מופת. תהיה אור לגויים, ותביא לאזרחיה - ולכל יהודי באשר הוא - כבוד וגאווה.
הלאה, בנוגע להבטחה של חופש דת. מחד, אין ספק שחלק אחד שלה מתקיים. בעידן שבו האנטישמיות חוגגת - ובשום אופן אי אפשר לנמק אותה רק במעשיה של ישראל - החיים כאן עדיפים בהרבה בכל הנוגע לקיום אורח חיים יהודי פומבי ויומיומי, נטול חשש.
ומה לגבי ההבטחה השלישית, של חברת מופת ואור לגויים? היא התממשה במשך שנים ארוכות. עם לא מעט כוכביות, כמובן, ועדיין, מאז שאני זוכר את עצמי, התהלכתי בעולם בחזה נפוח כשסיפרתי שאני מישראל. בשנים האחרונות האוויר נשאב לי מהחזה. והגישה של - בואו נשים פס על מה שהעולם חושב עלינו - ודאי לא תורמת להשבת הזרימה.
אז למה שנסכים להיות ספרטה? אני מגדיר את עצמי כציוני נלהב. גם היום. הרעיון של עם שחוזר לארצו אחרי אלפי שנים של געגוע וכמיהה עדיין נראה לי כאחד הסיפורים המופלאים והמוצדקים בהיסטוריה. מרגש אותי שאני יכול לקרוא עברית שנכתבה לפני אלפיים שנה. שאני חי במודיעין, הסמוכה למודיעין של מתתיהו הכהן. שאני מטייל עם הילדים שלי בנחלים שבהם התהלכו הישראלים של התנ"ך.
אבל אני לא אדם דתי. ולכן המוטיבציה שלי לחיות כאן לא נובעת מקדושת ארץ ישראל או מהמצווה ליישב אותה. ואני גם לא מוכן למסור את נפשי בעבור מקומות קדושים - הגם שאני לגמרי מבין ומכבד את חשיבותם הלאומית וההיסטורית. אני חי פה, ונלחם פה, ושולח את בניי לשדה הקרב, גם בגלל תחושת הזהות שכל כך חשובה לי - ונסדקת בשנים האחרונות; וגם מפני שהמדינה הזאת אפשרה לי לחיות חיים טובים.
רווחה כלכלית, חינוך מצוין, חיבור לתרבות מערבית, סובלנות דתית. אם כל אלה יילקחו ממני, בדומה לשלוש הבטחות היסוד של הציונות, למה שאסכים לחיות בסופר־ספרטה? עדיף כבר לאכול גירוס באתונה.
התרעות פיקוד העורף