כרגיל, הנאום מחר יספק את הסחורה. בעיקר לנו, כאן בבית. נשמע שוב את אותה המנגינה ההיא, המשכנעת כל כך (את המשוכנעים), הצודקת כל כך (לדעת הצודקים). נהיה גאים שזה הפרזנטור שמייצג אותנו בפני העולם הגועש של גויים אנטישמים. בתחום הזה, אין לנתניהו מתחרים.
אבל כשתתפזר המולת מחיאות הכפיים (שכנראה לא יהיו), נישאר עם המציאות האמיתית - האיש הזה גרר אותנו למעמד המשפיל והנמוך והמחפיר בתולדותינו. הוא שם אותנו על הספסל ההוא מאחורה, עם צפון קוריאה ואיראן. אנחנו הצודקים המצורעים בהיסטוריה. וכל זה יכול היה להיות כל כך שונה.
הבעיה היא שאחרי תקופת ההקפאה הגיעה תקופת הרתיחה. הפורמלין התפוצץ לנו בפרצוף. יחד עם ״מר ביטחון״ ועם ״מר כלכלה״, גם העניין הפעוט הזה, של מדינה פלסטינית הפך לעוד אסון שהמיט עלינו נתניהו.
רק הוא מסוגל לייצר מצב שבו הם תוקפים אותנו, רוצחים את ילדינו, נשינו וזקנינו, מפגינים ברבריות ימי־ביניימית ומוקעים על ידי כל העולם, רק כדי להפוך עלינו את הקערה ולהביא לבידודנו המוחלט והפיכתנו מקורבנות למי שאחראים לג׳נוסייד.
מה נדרש ממנו בסך הכל? לדעת מתי להפסיק. לזהות את נקודת היציאה. ישראל הנחיתה על חמאס מכה שלא הונחתה על אף ארגון טרור אף פעם. עזה נהרסה כולה. ההנהגה חוסלה. הפיקוד הצבאי, על כל דרגותיו ושלביו - חוסל.
התשתיות נפגעו פגיעה אנושה. חמאס כצבא טרור חדל להתקיים. אבל נתניהו לא חדל. הוא נשבה על ידי הפירומנים שהציב בעמדות מפתח בממשלתו וגרר את כולנו לנקודה הנמוכה ביותר שבה הייתה מדינת היהודים מאז הקמתה.
כמה ימים אחריו, כשמגיע ראש ממשלת המדינה היהודית היחידה בעולם, מדינה שקברה לפני שנתיים 1,200 נרצחים, ביניהם נשים, ילדים, קשישים וחסרי ישע, במתקפה רצחנית ברברית של כנופיות נאציות שפלשו לתחומה - הוא מקבל יחס של עבריין נמלט. בעצם, הוא באמת עבריין נמלט.
התרעות פיקוד העורף