שנתיים אחרי אסון 7 באוקטובר, מגיע ראש ממשלת 7 באוקטובר לצומת ההחלטות הגורלי וכנראה האחרון של המלחמה - קח את המתווה, הכרז ניצחון וברח לבחירות, או נסה להמשיך לגרור רגליים על חשבון חיי החטופים ולבחון את סבלנותו ההולכת ומתקצרת של הנשיא טראמפ כדי להוסיף עוד כמה שבועות/חודשים לתוחלת החיים של קואליציית החורבן שלך.
בקיצור נמרץ, נתניהו צריך להחליט בין הממשלה למדינה. בין האינטרס הפוליטי הצר שלו לאינטרס הרחב של מדינת ישראל. אני כותב כבר שנים ארוכות שנתניהו הוא ראש הממשלה הראשון שבדילמה מהסוג הזה לא יהסס לבחור באינטרס של עצמו על חשבון האינטרס הממלכתי של המדינה. הוא עשה את זה עשרות פעמים. מה יעשה הפעם? אני לא יודע. ההחלטה היא שלו.
בגדול, נתניהו מיצה את המלחמה. על פי לא מעט מקורות, התקיפה של צמרת חמאס בדוחא, קטאר, אמורה הייתה לספק לו את תמונת הניצחון הנדרשת כדי לחתור לסיום. על פי הגרסה הזו, האמריקאים היו בתמונה. אלא שהתקיפה נכשלה, והנשיא טראמפ לא נוהג לחבר את עצמו לכישלונות - אז הוא הרחיק את עצמו מהתקיפה. ועכשיו, צריך להתחיל מההתחלה.
על פי גורמים בסביבת נתניהו, מתווה טראמפ הוא בעצם מתווה דרמר. רוב העקרונות המצוינים בו כבר היו בתוכנית נתניהו הישנה ההיא, שאותה העביר בקבינט המלחמה בהצבעה (0–6) וממנה ברח אחר כך כנשוך נחש בגלל איומיהם של בן גביר וסמוטריץ'. האם יברח גם הפעם?
הפתיח של נאום נתניהו באו"ם ביום שישי פירט את רשימת ההישגים והניצחונות הצבאיים שהשיגה ישראל בשנתיים הללו. זה נראה ונשמע כמו נאום סיכום. הבעיה היא שכרגע אין תמונת ניצחון. יש תמונת חמיצות ויש 20 חטופים חיים (כנראה) הנמקים כבר שנתיים, הולכים וגוועים במנהרות חמאס.
נתניהו יכול היה לעשות את האקזיט הזה כמה פעמים בחודשים שחלפו, אבל דילג. אימתם של בן גביר וסמוטריץ' גברה על כל היצרים האחרים. עכשיו, כשהבחירות בכל מקרה יתקיימו בשנה הבאה, הוא ניצב בפני אתגר גדול יותר. הוא צריך סוף־סוף להחליט.
הדרך לחתימה על מתווה טראמפ ארוכה ומפותלת. פרטים רבים, נקודות רבות, מחלוקות רבות. בימים רגילים זה המצב שנתניהו הכי אוהב. בשלב כזה הוא נכנס למלחמת התשה. אפשר לשאול את ביל או הילרי קלינטון, את ג'ון קרי וברק אובמה, את טוני בלינקן וג'ו ביידן. נתניהו הוא המנצח האולטימטיבי במלחמות התשה. הוא ממאיס את חייהם של מנהלי המו"מ, ובסוף אף אחד כבר לא זוכר על מה רבו ומה ניסו להשיג - וכולם מתפזרים בלי כלום.
הפעם, יש בעיה. זה לא קלינטון, זה לא אובמה וזה לא ביידן. זה טראמפ. לברנש הזה אין שום סובלנות למלחמות התשה. ברגע שהפתיל שלו מסתיים, הוא הופך את השולחן על אלה שניסו להתיש אותו. זה עוד לא קרה, ואני לא יודע אם זה יקרה, אבל מתישהו תיגמר לטראמפ הסבלנות.
מתישהו הוא יבין שאין "ניצחון מוחלט" על ארגון טרור שאין לו מה להפסיד ואין לו פחד. אם נתניהו ינסה להתיש את טראמפ, הוא עלול למצוא את עצמו מותש. אלא אם חמאס יתנדב להוציא את הערמונים מהאש ויסרב למתווה לפני נתניהו. מרוץ הסרבנות הוא הבליים־גיים החדש.
לאחר שצפיתי בנאום, עיינתי בטקסט נאומו של נתניהו פעם נוספת כדי להיות בטוח שהוא אכן אמר "הקפתי את עזה ברמקולים רבי־עוצמה". והוא אמר את זה. לא, נתניהו. אתה לא הקפת את עזה ברמקולים. לוחמי צה"ל עשו את זה, במצוותך. הלוחמים שנשחקים שם כבר שנתיים, הסדירים ששירותם הוארך והם נלחמים שוב ושוב ושוב על אותם אתרים הרוסים, פעם אחר פעם.
המילואימניקים, שנקראים לסבב אחרי סבב, מותירים מאחוריהם את המשפחות הנאנקות, העסקים הנסגרים, החובות והבעיות. הם שוגרו לפזר רמקולים שאף אחד לא שמע, כדי לספק את רצונותיך ולייצר תמונה מפוקפקת שגרמה הרבה יותר נזק מתועלת. כולי תקווה שמישהו בסביבת נתניהו, וגם בסביבת הפיקוד העליון של צה"ל, יפיק לקחים מהפארסה הזו.
בסוף, מנאומו של נתניהו נשארו שתי תמונות - הרמקולים רבי העוצמה מול הריסות עזה, והעזיבה ההמונית של נציגים את אולם מליאת האו"ם עם פתיחת נאומו. התמונה הזו ממחישה את מצוקתה הנוכחית של ישראל, מותג מצליח ופופולרי עד לאחרונה, שהפך מצורע ורדיואקטיבי כמעט בן לילה.
את הנזק הזה, שפגע ויפגע קשות ברמת החיים שלנו, בכלכלה שלנו, בשגשוג שלנו ובתקווה שלנו, ייקח הרבה זמן לתקן. אולי אפילו יותר זמן מאשר ייקח שיקום עזה.
התרעות פיקוד העורף