מבלי להיות דקה אחת בלשכה הזאת, אפשר לחבר חוליה אחת לחוליה אחרת ולקבל תמונה מלאה ועצובה שמראה כיצד מתקבלות החלטות ב"צ'ופצ'יק של הקומקום", בנקודה המכריעה והרגישה ביותר בתהליכי קבלת ההחלטות במדינה.
לפי המתואר, פנה ראש הממשלה בתחילת השבוע שעבר לרמטכ"ל וביקש כי הרמקולים יוצבו בנקודות שונות ויעבירו את נאומו לתושבי עזה. הבקשה הייתה כה תמוהה עד אשר הרמטכ"ל, שלא כדרכו, ביקש כי הפנייה תהיה בכתב. אולי כי הרגיש את מה שאכן קרה. הרעיון הנלוז הזה הכתים הן אותו והן את צה"ל, שלא לדבר על לשכת ראש הממשלה ואת ראש הממשלה עצמו.
בכל התפקידים האלו למדתי אילו תפקיד מפתח ממלאים עובדי הלשכה השונים, היועצים, הדוברים, אנשי הצבא והמנהלה. קבוצה גדולה מקיפה את האישיות שבמרכז, עוטפת אותה ושומרת עליה מצד אחד, אבל גם חייבת לחבר אותה אל המציאות ולשקף בדייקנות ובאמינות את העולם שמחוץ ללשכה.
מיצינו את הטלאי הצהוב
אנשי ראש הממשלה השקיעו הרבה. הם הצמידו לדש מקטורנו קוד QR, שבאמצעות סריקה שלו היה ניתן לצפות בקטעים מסרט האימה של זוועות חמאס מ־7 באוקטובר. לזה הצטרפו שלושה מיצגים נוספים מעל הדוכן, ולבסוף גם שידור ישיר של הנאום לתוך עזה, הן באמצעות רמקולים והן באמצעות הטלפונים הסלולריים.
במאמר מוסגר, מבלי להבין יותר מדי במודיעין, ברור כי לצורך הגימיק המיותר הזה של פלישה לטלפונים של תושבי עזה, חשף צה"ל את יכולתו לחדור לטלפונים, לעקוב אחריהם ולהשמיע בהם מסרים. מישהו יכול להסביר לשם מה הופעלה יכולת ייחודית זו והאם התוצאה מצדיקה זאת?
ממש לא. כך גם בנוגע לרמקולים. מחאת ההורים בעורף הייתה מוצדקת לחלוטין. מי מנייד כלי רכב לא מוגנים לתוך הרצועה, לאזורי עימות וחיכוך, תוך סיכון מיותר לחלוטין של פגיעה ברכבים ובנוסעיהם? ובשביל מה?
ראש הממשלה ולשכתו עשו אומנם סלטה מופלאה באוויר ושינו את מוקד המסר. במקום לדבר לעזתים, ראש הממשלה פנה לחטופים, נקב בשמותיהם ועודד אותם. היה אפשר לעשות זאת גם בדרכים אחרות, ובעיקר בדרך אחת ויחידה - להחזיר אותם הביתה, מהר ככל שניתן.
להגיד "לא" כשצריך
אצלי התעוררה שאלה נוספת. מאין באים הרעיונות הללו? מי מסנן אותם, מי משווק אותם, ומי יודע לומר לראש הממשלה: "אדוני ראש הממשלה, הרעיונות האלו גרועים. מיותרים. לא צריך. יש לנו מסר מספיק חזק, מספיק אפקטיבי, בוא נלך איתו".
לשכת ראש הממשלה אמורה להכיל את מיטב המוחות בשירות הציבורי, שכן היא מנווטת את ענייני המדינה כולה. בעיתוי הנוכחי היא הכתובת העיקרית למהלכים צבאיים ומדיניים של ישראל. בתוך הלשכה, כולל המועצה לביטחון לאומי הכפופה לראש הממשלה, חייבים להימצא אנשים שאמונים על ראש הממשלה ואשר יודעים גם להגיד לו "לא". אם תרצו, זהו המבחן העליון לנאמנות ולאמון. אנשי הלשכה חייבים לראש הממשלה נאמנות, וההנחה היא שהם אמינים בעיניו והוא מאזין להם.
אם כך, תפקידם הוא לבלום יוזמות מן הסוג הזה. הם יודעים כי ראש הממשלה עסוק עד מעל הראש בעניינים שונים ומגוונים. זמנו דחוק ואינו יכול להתמקד בכל עניין שעולה על שולחנו. לשם כך ישנם ממלאי תפקידים רבים שאמורים להקל עליו, לסנן את החומר שמגיע לשולחנו, וברגע המכריע גם להתייצב בפניו ולהביע הסתייגות ואף התנגדות לפעילויות שלו.
אנשי הלשכה יכולים תמיד להגיע לראש הממשלה ולהתריע בפניו כי החלטות או הלך רוח מסוים, על פי דעתם שלהם, הם מיותרים. מובן שראש הממשלה הוא הפוסק האחרון, הוא ראש הממשלה.
בתהליך נכון של קבלת החלטות, אמורים הצוות הקרוב והלשכה כולה להציג בפני ראש הממשלה את דעתם המקצועית בצורה הכנה והישירה ביותר. תפקידם אינו לומר לו "הן". לא לשם כך הם נבחרו או מונו על ידו. ראש הממשלה חייב להאזין להם, כי הם רוצים את טובתו והם מעוניינים כי יצליח.
לא ייתכן שאיש מהם לא נתן דעתו על ההשלכות השליליות, על התגובות בבית, על הגיחוך שבמשחקי הבמה השונים. הם היו צריכים להיות הראשונים להסב את תשומת ליבו כי גימיק אחד הוא סביר, שניים הם יותר מדי, ומשלושה ומעלה זאת כבר פרודיה. פרודיה עצובה.
אני יודע שלשכת ראש הממשלה עברה שינוים פרסונליים, וייתכן כי אחדים מעובדי הלשכה הם חדשים בתפקידם ואולי זקוקים לזמן כדי ללמוד אותו. אבל לנו אין זמן וגם לראש הממשלה אין, ולכן צריך לאייש את פקידי המשרד באנשים מנוסים שכבר עברו אי אילו תפקידים בכירים בשירות המדינה, ואשר מצוידים כבר בידע ובאומץ הנדרשים כדי להתמודד עם ראש הממשלה.
התרעות פיקוד העורף