השקר התבסס עד כדי כך שהמונים ברחבי העולם מצטרפים להפגנות מתוך תחושת צדק, אך בפועל הם מעניקים רוח גבית לארגונים שאינם מבקשים שלום, אלא רוצים למחוק את ישראל מהמפה. הסיסמה "מן הנהר עד הים" איננה קריאה לשלום, אלא למחיקה. כשקריאה זו זוכה להדהוד ברחובות המערב, היא מוצאת את דרכה גם לאולמות האו"ם ולדוחות בינלאומיים. שם היא מקבעת מציאות תודעתית שבה ישראל מצטיירת כתוקפנית גם כשהיא מגינה על עצמה.
על פי UN Watch, בין השנים 2015 ל-2023 התקבלו בעצרת הכללית 154 החלטות נגד ישראל לעומת 71 בלבד נגד כל שאר המדינות יחד. במשפט הבינלאומי, העקרונות ברורים: הבחנה בין לוחמים לאזרחים ומידתיות בכל פעולה צבאית. דוח של Human Rights Watch מזכיר כי אסור להפנות מתקפה נגד אזרחים ושמקומות כמו בתי חולים ובתי ספר מוגנים. אלא שחמאס הפך את המקומות הללו לזירות לחימה כדי לגרור את ישראל להגיב וכך להציג אותה כמי שעוברת על החוק.
החברה הישראלית איננה חפה ממחלוקות וממאבקים פנימיים. אך דווקא מתוך השסעים הללו מתבררת שוב ושוב יכולת ייחודית להתלכד בשעת מבחן. זהות משותפת, תחושת שייכות ואחריות הדדית הן העוגנים שמאפשרים לנו לעמוד מול אתגרים. כדי להכריע במאבק הזה עלינו לשנות גישה. לא מספיק להגיב למה שמספרים עלינו.
האחריות שלנו היא לספר בעצמנו את הסיפור האמיתי. זה אומר להוציא עובדות בזמן אמת, לעקוב אחרי פערי מידע ולספק תגובה מיידית. זה אומר לשלב גם קולות ביקורתיים מתונים מהחברה האזרחית שיכולים לומר לעולם אמת מורכבת. ולצד כל אלה חובה לספר את הסיפור החיובי של ישראל: טיפול בפצועים מעזה, סיוע הומניטרי, שיתופי פעולה אזרחיים.
הצהרות דוחא ודוח האו"ם ממחישים שהקרב על התודעה הוא מרכזי. זה איננו רק מאבק על גבולות, אלא מאבק על הדרך שבה העולם מבין את המציאות. ישראל תוכל לשרטט עתיד אחר אם תציב את האדם במרכז, תדבר בשפה של דין בינלאומי ואחריות מוסרית ותשקיע בחוסן פנימי ובהסברה אמינה.
התרעות פיקוד העורף