השייח' מוהנא מסביר, בין השאר, מדוע אין אף יישוב דרוזי על שפת הים. “הדרוזים הם עם נרדף, ואת המחסה מצאו מאז ומתמיד בהרים. שיעור הילודה נמוך מאשר אצל יהודים חילונים. נחשפנו למודרנה. בעיני איש הדת הדרוזית, משפחה טובה זו משפחה קטנה, ואישה שיש לה קריירה לא תביא עשרה ילדים. גם בגלל השכלת האישה, שיעור הגירושים אצלנו מגיע ל־40%". לשאלה אם הדרוזים הם עם, או עדה, עונה השייח': “אנחנו קהילה".
חורפיש הוא יישוב שממנו מגיעים לוחמים וגיבורים. 263 מבניו מגויסים כיום, מהם 59 קצינים. בזמן המערכה בלבנון היה היישוב בסיס אחד גדול. כל האזור היה מפונה, חוץ מחורפיש, שספג פגיעות ואבידות. “נתנו מענה ליישובים הסמוכים, ועשינו זאת מאהבה", מספר הקב"ט המקומי. לשניים מגיבוריו של היישוב, ששילמו בחייהם, נחשפו המבקרים במרכזי ההנצחה לזכרם. בדרכנו לשם אי אפשר שלא להתרשם מיפי המקום, מהנוף שהוא טובל בו, מאדניות הפרחים המקשטות כל בית, מהניקיון ברחובות, מתנופת הפיתוח.
שכיב ענאן מצביע על תמונת סבו מצד אמו: “הוא בסווידא, וגם בני דודים שלי. כולם שם מתפללים להיות כמונו, הישראלים. אם לא הייתה ישראל, הדרוזים בהר הדרוזים היו נכחדים". בביקור בחורפיש למדנו ששתי בעיות מעיקות על הדרוזים: חוק הלאום ומצוקת הדיור. כפי שנאמר לנו: “צעיר דרוזי מחזיק בכיסו שני צווים – צו 8 וצו להריסת הבית".
יותר מאשר בעיית הבנייה הבלתי חוקית, מטרידות את המדינה ואת “רגבים" שתי בעיות אחרות: אגירת נשקים והפוליגמיה. חלק מהנשק מגיע ברחפנים ממצרים, תופעה שהחמירה לאחרונה והגבירה את האירועים הפליליים בנגב. במשטרה הוקם “מחלק פוליגמיה" למניעת הונאות בנישואין, כשחלק מהנשים נרכשות, פשוטו כמשמעו, מהגדה ואפילו מעזה. “זה ממש סחר באדם", מדגיש יהודה. ריבוי הנשים, האסור בישראל אך מותר לפי חוקי השריעה, פירושו ריבוי קרקעות שהמדינה מקצה לבני 18 ומעלה ותשלומי ביטוח לאומי רבים. “עד שלא ירדנו לשטח, הנושא המורכב הזה לא היה ידוע", טוען קאפח. “מתחיל שינוי תודעתי, הנגב כבר לא הולך לאיבוד".
חורפיש ולקייה – שני יישובי מיעוטים במדינת היהודים. שני עולמות רחוקים זה מזה כרחוק צפון מדרום. שתי עדות שונות לחלוטין זו מזו, והן חלק מהפסיפס האנושי, המיוחד והיפה של ישראל. בחורפיש למדנו ציונות מהי, בלקייה הדרך עוד ארוכה עד להפיכת המועצה המקומית ליישוב ישראלי מוסדר.
התרעות פיקוד העורף