אנו סוגרים באופן חלקי את חיינו בפני אומות אחרות, ובאותה עת פתוחים לכל העולמות והתרבויות, שהרי סוכה לעולם אינה אטומה ואף אינה נדרשת להיות סגורה מכל צידיה. אנו מתרוצצים בין התעסקות בחיינו המשפחתיים והאישיים ובין אחריות לאומית. ויותר מכל, אנו חיים בתוך ההיסטוריה "הרגילה" אבל גם מכוונים את חיינו במניין של שנים, מועדים ומושגים משלנו.
מעבר לכך, נשאלת השאלה הגדולה של האחריות. האם אנו יכולים להרשות לעצמנו "לרחף" כמו הסכך ולהתנתֵק מחישובים מעשיים? ואולי להפך, האם אנו יכולים להרשות לעצמנו להמעיט בערכו של הריחוף הרוחני, המתבטא בסוכה, ולהתרכז רק בישיבה הזהירה בתוך הסוכה?
נדמה לי שהשנים האחרונות העמידו במבחן גורלי את מצבנו התודעתי הכרוך בסוכה. יצרים חריפים ביותר התפרצו מתוכנו, ועקב כישלון הנהגתי קשה לא נבלמו, אלא להפך, התעצמו. מה שאמורה להיות “סוכת שלום” החמיצה את ההכרח שלנו להשלים עם דעות מגוונות בקרבנו.
אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות רק יהודים "מרחפים", וגם לא רק יהודים "מיושבים". הישיבה בסוכה הכללית שלנו צריכה לבטא גם את ענני הכבוד שלמעלה וגם את המסע המדברי המאתגר מלמטה. כמו שאין היתר להקים סוכה מסכך גנוב, כך אי אפשר לנהל לכאורה חיים רוחניים ומעשיים מתוך מניפולציות, הטעיות ושרירות לב.
את מצוות הסוכה אדם אמור לקיים במלוא גופו. במובן זה, את הזהות היהודית שלנו כפרטים, כעם, וכמדינה יהודית ודמוקרטית, אי אפשר לממש לחצאין. כדי שהסוכה לא תעוף, חס וחלילה, ותשאירנו חשופים, יש לחזק הן את אלה הבנויות בחצרות הבתים והן את אלה הנבנות בכל מקום שבו מצויים חיילי צה"ל.
באותה עת אין לאפשר להתכנסות בתוך הסוכה להחמיץ את המבט הכולל ואת ההזדהות עם כל אחד ואחת מעמנו, על קשייו ותקוותיו. הכוכבים שנמצאים בחוץ צריכים להיראות בבהירות, מבעד לכל הכיסויים, ודופנות הסוכה צריכות להיות חזקות דיין כדי לעמוד ברוחות מצויות.
התרעות פיקוד העורף