דבר אחד כן אפשר להעלות על נס ולקבוע היום: זהו יומם של מאות האלפים, או אפילו המיליונים (לאורך שנתיים), שלא הסכימו לוותר, לא הרפו, לא נחו, לא נרגעו, לא קיבלו את רוע הגזירה, לא השלימו עם הדין. יומם של משפחות החטופים, של האמהות, האבות, הסבים והסבתות, הבנים והבנות, האחים והאחיות, השכנים והשכנות, החברים והחברות, שלא ויתרו אפילו לרגע. יומם של המפגינים הרגילים. של עם ישראל שפשוט היה שם. בהמוניו. בכל מצב, בכל מזג אוויר, בכל מקום, בכל מחיר, בכל דרך. המפגינים שהם כולנו. גם בלי שנהיה קרובים ובלי שנהיה אחים או שכנים או מכרים של חטוף או חטופים. ישראלים אחים אנחנו.
ממול, היו כאלה שחרצו לשון. ליצן חצר אחד מתוכם אפילו יצא במסעי שטנה כנגד המוחים, נגד המשפחות האומללות בתבל, נגד המאמץ לחלץ את אחינו ממנהרות השאול. רוח רעה עלתה וגאתה והכפישה את המשפחות וטענה שהמאבק רק גרם נזק והאריך את התהליך. אלא שבעודה מנשבת, הבליח טראמפ עצמו וסיפר איך השתכנע מהמראות והקולות (והתמונות שלו) במחאת ההמונים בישראל ששיקפה מהו הסנטימנט האמיתי של העם היושב בציון. עם שלא מכר עדיין את ערכיו, את השותפוּת שלו, את האמונה שלו, בנזיד עדשים של משיחיות. אחר כך הגדיל הנשיא לעשות והעלה תמונה מכיכר החטופים. תמונת ניצחון.
ומעל ומעבר לכל זה, צריך להרכין ראש ולהודות לאלה שכבר אינם כאן. לאלה שהקריבו את חייהם. הלוחמים והלוחמות שלא הרפו, שהרימו כל אבן, תרתי משמע, שנכנסו לכל פיר וחקרו כל מנהרה. להודות לאנשי המודיעין הבלתי נלאים, לקצינות המופלאות של 8200, לכל הגיבורים והגיבורות האלמונים שפיתחו אובססיה לחטופים, שאספו פיסת מידע לפיסת מידע, שנכנסו לחיים של אנשים לא מוכרים, שהפכו לבני משפחה אלמונים של נשמות תועות וכלואות במחשכים.
גם הם שילמו מחיר, לפעמים פיזי, לפעמים נפשי, שלא יסולא בפז. הם וכל מי שנשא בנטל, שהשתתף במאמץ, שקפץ לתוך התופת, שהגיע לסבב מילואים חמישי, שהתרגל לנשום את האבק של עזה ולהדיף ריח של שמן מנוע של טנק, שנתיים ימים, כדי לסיים את הסיוט הזה, כדי לנצח וכדי לכלול את הניצחון האמיתי הגדול האפשרי היחיד של עם ישראל, עם סגולה: החזרת החטופים הביתה.
את החשבונות נעשה אחר כך. את חלקם כבר עשינו. כשיתברר, אוי למבוכה, שהמלחמה נגמרה וחמאס עוד שם. כשיתברר ש"חמאס הסכים להקפיא את הנשק" וכשיתברר שאפשר היה להשיג עסקה דומה הרבה קודם – נצטרך לתת דין וחשבון לעצמנו ונהיה חייבים להקים ועדת חקירה ממלכתית. אבל קודם, ברבאק שלכם, תנו לראות אותם חוזרים הביתה. 20 ישראלים שהפכו לבני המשפחה של כולנו. אנחנו יודעים עליהם יותר ממה שהם יודעים על עצמם. אנחנו חייבים לעזור להם למצוא מחדש את עצמם. בין ליל רביעי לליל חמישי הגיע היורה ושטף את רחובותינו. אפשר שהיורה הזה יסמן שזהו. כבר לא יורים. כי ניצחנו.
אכן, שהחיינו והגיענו. למרבה הצער, לא את כולם החיינו. ולא כולם הגיעו. אבל גם אם זה באיחור כבד, שהביא למותם של לוחמים רבים והירצחם או מותם של לא מעט חטופים, זו הייתה אמורה להיות תמונת ניצחון מאוחרת שתאפשר לנתניהו לרדת מהעץ שבו כלא את עצמו עם גורמי הקיצון בקואליציית הבלהות שהקים.
אלא שאז התברר שהפצצות, לשם שינוי, החטיאו. הנהגת חמאס שרדה. מה ששרד פחות, זה מה שנותר עד אז מתדמיתה של ישראל בעולם. הידידים האחרונים שלנו נטשו אותנו במהירות, משל היינו נשאי מגיפה קשה. גם טראמפ, שידע מראש על התקיפה וקיווה לנצל את תמונת הניצחון כדי לסגור את העניין, מיהר להתרחק ולהתנער ממנו, ולנתניהו לא נותרה ברירה אלא "לזרום עם זה". צריך היה להשאיר את טראמפ מחוץ לתקיפה, כדי שיוכל להיות זה שבא לאסוף את השברים ולתקן. וכך היה.
זה לא היה קל. התקיפה בדוחא הייתה ב־9 בספטמבר. בימים המעטים שחלפו מאז, הפכה מדינת ישראל למותג הרעיל בעולם. ב־15 בספטמבר נשא נתניהו את נאום ה"סופר־ספרטה" שלו. הוא קיווה שנתלהב מהמנהיגות, שהנאום הזה יהפוך לגרסה הביביסטית של "אין לי להבטיח לכם אלא דם, יזע ודמעות" א־לה צ'רצ'יל. קרה ההפך. צ'רצ'יל משוק הפשפשים לא מצא את עם ישראל מאחוריו אורז בהתלהבות לקראת המעבר מהסטארט־אפ ניישן לספרטה ניישן.
במקביל, התקבלה גם ההחלטה באמריקה לשים לזה קץ. עד אז, טראמפ היה בעיקר חסר סבלנות ועניין אל מול תעלוליו של נתניהו בעזה. בשטחיות מסוימת, הוא קנה את הסחורה שנתניהו מכר לו שאכן, תכף ומיד אפשר להביא את הכניעה הטוטלית של חמאס, את הניצחון המוחלט הנכסף. טראמפ אוהב תמונות ניצחון, יש לו נטייה טבעית כזו להשתלב בהן, להשתלט עליהן, לחייך את חיוכו הצחור בדיוק כשהצלם אומר צ'יז ולקבוע את הטון.
אבל אצל נתניהו גררו רגליים. טראמפ הפעיל כוח מידתי, לפעמים קצת פחות מידתי, כדי לדרבן את נתניהו, שרגיל למשוך ולמסמס מצבים כאלה בשבועות או חודשים או אף יותר מזה של מו"מ שלא מוביל לשום מקום. הפעם הזו, בעיקר בגלל הפקטור הטראמפי, נתניהו ידע שלא יוכל לנהל את מלחמת ההתשה הרגילה שלו. טראמפ כבר הגיע מותש (וקצר רוח) מהבית והוא אף פעם לא אהב להיות מותש. הוא מעדיף להתיש בעצמו. ולכן המו"מ, שבימיו הטובים של נתניהו היה נמשך כמה חודשים, עם אין־ספור משברים וניתוקים ועליות וירידות, נמשך ימים ספורים.
טראמפ החליט. נתניהו ידע שהוא חייב להישאר לצידו, לא להיות מושלך אל מאחוריו, אירוע שאיש ממנו חי עוד לא חזר. אז נתניהו זרם. יש לו החוש הזה לדעת מתי עדיף לנתק את האחיזה, לעצום את העיניים, לסתום את האף, ולוותר. הסוד של טראמפ פשוט: הוא איש עסקים. הוא מזהה את נקודות התורפה ואת המנופים, ומשחק איתם. הוא הבין את ציר האחים המוסלמים. הוא די מחבב אותו. האחים המוסלמים אחים שלו. מולו הם די רגועים, אגב. הבעיה היא מולנו. טראמפ ואנשיו עושים שם הרבה כסף והרבה עסקים, ועוד יעשו. הוא בעל ברית אסטרטגי של מנהיג הציר, נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן. הקטארים הם בניו היקירים, הגלביות המוזהבות מדוחא, נכונים תמיד לממן כל מה שיתבקשו לממן, לצורכי שלום או ההפך. שני אלה, יחד עם החיבור היבשתי של מצרים לעזה, הפכו למנוף ענק והופעלו יחד.
שום דבר מכל ההישגים והניצחונות המופלאים הללו לא היה קורה אם נתניהו לא היה הוגה את הקונספציה, שלפיה ההכלה של חמאס בעזה והשמירה עליו כקונטרה לרשות הפלסטינית המשוקצת היא המפתח לביטחון הלאומי. זה פשוט לא היה מתרחש אלמלא רוח המפקד של נתניהו חלחלה גם לצבא, לראשי הזרועות השונים, לאנשי המודיעין, שקיבלו הוראות חוזרות ונשנות בסיומו של כל דיון, ובכתב, להשקיע את כל האנרגיה והאמצעים באיראן וחיזבאללה. בעזה? להרגיע. להכיל. להכניס את קטאר בכל הכוח. לעבוד עם מקלות וגזרים. להתרחק מהגדר. לא לחרחר. לתת לסנוואר ומוחמד דף חבל שיוכלו לטפל בבני עמם. ובכן, הם דווקא השתמשו בחבל. אבל נגד בני עמנו.
טענה נוספת שלהם היא שהגענו, סוף־סוף וכפי שהובטח, ל"ניצחון המוחלט". אני מעריך שהצעת החוק הבאה של קואליציית הטיו"ח (טירלול וחורבן) תהיה חוק יסוד "יום נתניהו", שיוכרז כחג לאומי לבני כל הדתות, כולל יום שבתון. מחציתו הראשונה של היום תוקדש לתענית, צום והלקאה עצמית כמנהג השיעים (אלא שלא בדרך האלימה עם שלשלאות וסכינים, אלא באמצעות כובעי "ניצחון מוחלט") שתכלול גם בקשת סליחה ומחילה מהמנהיג העליון (ורעייתו!) על שלא סייעו ותמכו ועבדו אותו מספיק, כשזה היה נחוץ.
בחלק השני, מאחר הצהריים והלאה, הפולחן יתחלף בנשף והילולה המוניים של הודיה למנהיג ולסגנו, הלא הוא אלוהים, על שזכינו לחיות בעידן של שניהם. תפילה מיוחדת שנכתבה במיוחד על ידי מוטי קסטל תהפוך למקאמה המובילה של החלק העליז הזה. האירוע ייחתם ב"מצעד ניצחון רשמי" לצלילי תזמורת השופרות הפילהרמונית בניצוחו של ינון (זיקו) מגל, שינהג בדחפור בראש החוגגים, ובשיא הערב יזרבב הפגנה של שמאלנים. השידור החי בערוץ 14 יסתיים הרבה לאחר חצות ויהיה הפיצוי המשיחי ההולם לצופיו, לאחר החרמת טקס הזיכרון והאבל הרשמי של משפחות החטופים ומיליוני ישראלים, שהוחרם באותו ערוץ ב־7 באוקטובר (ובמקומו נערכה חזרה כללית להילולת "ושמחת בחגך").
אסור לתת לחורבן הזה לפגוע בה, לפזר אותה בארצות הים, למסמס אותה ולחבל בה. כולם צריכים ללמוד לימודי ליבה, כולם צריכים להתגייס, כולם צריכים להטות כתף. ישראל היא המדינה היהודית־דמוקרטית היחידה על פני כדור הארץ, וכך היא צריכה להישאר. צריך לשמור עליה מכל משמר.
שאלת השאלות היא: האם אפשר היה לסיים את זה קודם? האם אפשר היה להגיע לעסקה דומה קודם? התשובה: בגדול כן. כמה חיים של לוחמים, של חטופים, של גורמים נוספים, הלכו לאיבוד בזמן הזה? כדי להביא עסקה צריך רצון והחלטת מנהיג. כשנתניהו, לאחר שגרר רגליים שנתיים, החליט ללכת על עסקת שליט, הוא נתן למתאם השבויים והנעדרים דוד מידן את המנדט, הפסיק להתערב בפרטים, ושלח אותו "לך תביא לי את החייל".
אם נתניהו היה מגיע למסקנה שהוא רוצה את העסקה הזו לפני חצי שנה או שמונה חודשים, הוא היה מביא אותה. הוא היה מגייס את הנשיא, שהיה מגייס את כל השאר – ומביא אותה. פלוס מינוס, גרוסו מודו. אז לא היינו נשארים ב־53% מהשטח בתום השחרור, אלא רק ב־40% מהשטח. אין לזה ערך אמיתי. ויכול להיות שהשחרור לא היה בפעימה אחת, אלא בשתיים־שלוש. גם לזה לא היה, אז, ערך משמעותי. היה צריך לרצות, אבל נתניהו לא רצה. כלומר, הוא רצה, אבל לשמור על עצמו ועל הקואליציה שלו. הרבה יותר מלהחזיר את החטופים.
תיכנסו רגע לרשת. ייקח לכם חצי דקה לעלות על כל הסרטונים שבהם הוא מצהיר, בקול הבריטון המשכנע ההוא, ואני מצטט (מאחד הסרטונים שהעליתי אתמול): "אני מוכן לעשות עסקה חלקית, זה לא סוד, שתחזיר לנו חלק מהאנשים, אבל אנחנו מחויבים להמשיך את המלחמה לאחר ההפוגה, כדי להשלים את היעד של חיסול החמאס". בערוץ 14, כמובן, לקול תשואות הקהל.
ובכן, השורה התחתונה: החטופים חוזרים (חוץ מאלה שנרצחו או גוועו בינתיים בשבי). חמאס לא מושמד ולא מחוסל. ישראל פותחת בתהליך שבסיומו תפנה את רצועת עזה. חמאס יישאר כארגון, אבל לא יהיה הגוף השולט בעזה (הוא הצהיר על הסכמתו לזה לפני יותר משנה). פירוז עזה? נכון לאתמול, המצרים קוראים לזה "הקפאת הנשק" של חמאס. נסו לחשוב על "הקפאת הנשק" של חמאס כשראש הממשלה הוא נפתלי בנט. או יאיר לפיד. או בני גנץ. או מנחם בגין. או ווינסטון צ'רצ'יל. מה מכונת הרעל הייתה מעוללת להם.
מה עוד לא יהיה? לא יהיה סיפוח. לא יהיה גוש קטיף. לא תהיה ריביירה בעזה, ואם מישהו מנסה למכור לכם וילה תלת־מפלסית ב"שכונת השוטרים" של איתמר בן גביר על חוף המואסי, תבדקו טוב־טוב. גם לא יהיו הגליה מרצון או גירוש באי־רצון. מה שכן יהיה, זה שיקום עזה. ייקח הרבה זמן, יעלה הרבה כסף ויכניס המון כסף לאנשים הנכונים.
מי שההסכם הזה, של נסיגה ישראלית בשלבים משטח תמורת מנגנוני ביטחון בינלאומיים, מזכיר לו את הסכם אוסלו, שינסה לשכוח. אוסלו זה רבין ופרס. אה, וגם ביבי. הוא ירש את אוסלו, יישם את אוסלו, קיים את אוסלו, החזיר את חברון, הלך לוואי פלנטיישן, ניהל מו"מ למדינה פלסטינית עם ערפאת ועם אבו מאזן. ועכשיו הוא החזיר את נושא המדינה הפלסטינית מתחתית חבית המחזור לראש סדר היום העולמי והפך את ישראל לקומבינה המזרח־תיכונית של קוריאה הצפונית, עם נגיעות קלות של איראן ורוטב רוסי. אז תודה, ביבי.
וברצינות: צ'רצ'יל, בניגוד לביבי, זיהה את המפלצת הנאצית מהרגע הראשון, הזהיר והוקיע את אלה שניסו להרגיע אותה, לאלף אותה, לביית אותה, להתחנף אליה. את כל הצ'מברליינים. הוא הסביר להם מהרגע הראשון את ההבדל בין טוב לרע ובין הרע לרע המושלם. הוא אמר "בריטניה הייתה יכולה לבחור בין חרפה למלחמה, היא בחרה בחרפה ותקבל מלחמה".
נתניהו הוא צ'מברליין, בנסיבות מחמירות. כי אי אפשר להעליל על נוויל האומלל שהוא זה ששחרר את היטלר מהכלא או מימן אותו. על ביבי, אפשר. ביבי הוא צ'מברליין שהתחפש לצ'רצ'יל, נחשף כצ'מברליין ואז ניסה בכל הכוח להפוך לצ'רצ'יל, על חשבוננו. כמה מילים על רון דרמר. אם נקשיב רק לתומכי הממשלה, נשתכנע בוודאי שמדובר באדם ביוני, על־אנושי, תרכובת AI של קיסינג'ר, ביסמרק, יהודה המכבי, אביגדור קהלני והמפקח קלוזו.
גם כאן, האמת באמצע. דרמר הוא איש חכם ורהוט. זה לא מובן מאליו בסביבת נתניהו. זה הופך אותו למגדלור בגובה של בורג' חליפה. הוא גם מכיר את אמריקה, בעיקר את הצד הרפובליקני שלה, והוא הצליח לייצר לעצמו דריסת רגל משמעותית מאוד בסביבת טראמפ. מוטת הכנפיים שלו שם הגיעה כמעט לזו של הקטארים והטורקים, שיוצאים מהאסון שלנו עם שלל רב. דרמר הוא הארכיטקט של העסקה הנוכחית, לטוב ולרע. הבעיה היחידה היא הזמן. העובדה שאפשר היה להביא אותה קודם. שאפשר היה להציב אותה בראש סדר העדיפויות, ולא בסופו. שאפשר היה להעדיף את הצלת החטופים על הצלת הקואליציה. הרי בסוף אנחנו יהודים. זה מחייב.
ביקשו, וקיבלו. אנחנו מכירים את הציוץ התמוה של צחי הנגבי אחרי טבח 7 באוקטובר. הציוץ של דרמר הגיע הרבה קודם: 5 בדצמבר, 2018. באנגלית. "ממשלת ישראל מודה לשליח האו"ם מלדנוב, למצרים ולקטאר על המאמצים שלהם לשפר את המצב ברצועה ומקווה שהסכם לטווח ארוך הוא בר השגה ויבטיח את ביטחון ישראל ואת שיקום עזה".
כן, ככה. מילה במילה. נחשו מי צייצה מחדש את ציוצו של השגריר? שגרירות קטאר. הברית הזו החלה כבר שם או, כמו ששר אהוד בנאי, "השביל הזה מתחיל כאן, בין סניף בנק למעיין". לגבי המעיין, יכול להיות שזה מעיין של דם, שנבע חמש שנים אחר כך. לגבי הבנק, אין מחלוקת: הכסף הקטארי.
מעניין שרשור התגובות על הציוץ הזה של דרמר, מזמן אמת: חיים לוינסון, אלא מי, ענה לו בציניות "שמאלני בוגד". הדר סגל, תומך יש עתיד, ענה: "רק הליכוד יכול לממן את חמאס". והתגובה המצמררת מכל באה, באנגלית, מפיו (מקלדתו) של צור גולדין, אחיו של אחינו סגן הדר גולדין החטוף בעזה כבר 11 שנים: "השגריר דרמר, האם הבהרת לכל הנוגעים בדבר שישראל לא תתפשר על החזרתם של כל החטופים הישראלים בעזה? הם המפתח להצלחתו של כל הסכם". התשובה ידועה. גם ההמשך ידוע.
אז מה המסקנה שלי מכל זה? כן, ביבי ודרמר הם צוות מנצח, אם אתם מחפשים קבלני הריסה. תנו לנתניהו מקום פורח, משגשג, מצטיין, מצליח, תנו לו מספיק זמן ומכונת רעל משומנת, והוא יהרוס אותו עד היסוד. אבל היי, אז יבוא דרמר ויפנה את ההריסות. בסוף, תמצאו את עצמכם לבד בשטח, בין ההריסות שעוד נותרו, מחשבים מסלול מחדש וצריכים להתחיל לבנות הכל מחדש. ואז יתברר שבינתיים הם גייסו את הקטארים, כדי לשפץ. בסך הכל, דיל לא רע.
וזה בדיוק מה שנצטרך לעשות עכשיו. אסור לשכוח: הבריטים זרקו את נוויל צ'מברליין התבוסתן אל מתחת לגלגלי האוטובוס קומתיים האדום. הוא נפטר ממחלה קשה זמן קצר לאחר שהוחלף בידי צ'רצ'יל, אחד המנהיגים והמצביאים הגדולים בכל הזמנים. אלא שגם את צ'רצ'יל, שלא היה צ'מברליין, המצביע הבריטי שלח לאופוזיציה בבחירות שהיו מיד לאחר הניצחון הגדול. זו העת לריפוי ולבנייה מחדש של האימפריה, אמרו הבריטים לעצמם, קדו קידה מלכותית, לקחו עוד לגימה מהתה ואמרו לווינסטון יפה תודה ושלום. הוא חזר אחר כך, אבל זה כבר לא היה זה.
בימים הקרובים ננשום בזהירות. הלב יפעם בשקט. לא נעשה תנועות חדות, כדי שאף אחד לא ייבהל ויתחרט. הנשמה תיפתח לאט־לאט, עד שהם יחזרו. יהיו כאן עוד הרבה דמעות, יהיו כאן עוד הרבה בשורות, לא כולן טובות. זה לא נגמר עד שזה לא נגמר, במזרח התיכון בעיקר. אבל אנחנו רואים, לראשונה זה שנתיים, את הסוף של זה, מתחיל להפציע ולהאיר באופק. לו יהי.
התרעות פיקוד העורף