יום כיפור שני בכיכר. אלפי אנשים התקבצו. צבעים שונים, תפיסות שונות. כולם עמדו יחד, נרגשים מגודל האירוע, בוכים, כל אחד מהם קורא למי שהוא מאמין ששומע ועוזר.
ביקשו על החטופים, שישיבו את כולם. על חייהם של החיילים. על נפשם וגופם של הפצועים. על ההרוגים והנרצחים – שנשמתם תהיה צרורה בצרור החיים. ביקשו גם עלינו. נשמו יחד, כמו גל גדול, זועקים ומהדהדים לשמיים את הקריאה הבלתי מתפשרת: בבקשה, שהיחד שלנו יעבוד. וזה לא קל. שנתיים אחרי הטבח הנורא. שנתיים אחרי 7 באוקטובר, יום שמחת תורה העצוב.
אני מסתכלת מהצד על חמשת המופלאים שלי, ילדיי, ורואה את המאבק היומיומי שלהם. הם נאבקו על חבריהם בעזה – אלה שנשארו בשבי ואלה שנלחמו כדי לשחררם, ונאבקו גם על הרצון להמשיך ולהחזיק את הטוב שיש ביניהם. אני רואה את הכאב שלהם, את הקושי, את האתגר, ויחד עם זה – אני רואה את היחד שלהם. את השיחות העמוקות, הצחוקים, האהבה.
ואני יודעת, ככה זה העם שלי. לא רק הילדים שלי. העם שיושב במקבצים כואבים, בקהילות שמשוועות להתחבר זו לזו. כי זה הכוח שלנו. הכוח שלנו הוא ה"יחד". הוא לדבר את הכאבים השונים, להנכיח אותם ולבקש שישמעו אותם: את קרועי גוש קטיף, את כואבי החשש מאובדן הדמוקרטיה והזכויות, את כל משפחות החטופים, על דעותיהן השונות.
כל אחד והמציאות שטופחת על פניו כשהוא מתעורר בכל בוקר וקם אל העולם. ויחד, כעם. כרקמה אנושית אחת שמבינה את גודל השעה, את גודל התמונה, את גודל השונות, ויחד עם זה – את הצורך לעמוד יחד. כדי להחזיר עטרה ליושנה. כדי להחזיר את הכוח שלנו. כדי להחזיר את האור שלנו כעם. כי העם הוא הכוח האמיתי, ובו כדאי שנתמקד, כי ממנו נשאב כוחות. נזכור ולא נשכח. נחזיר ונרפא. והנה, הביחד שלנו ניצח. אנחנו מחזירים אתכם הביתה ולא משאירים אף אחד מאחור.
התרעות פיקוד העורף