השבוע רבים מאזרחי ישראל חזרו לנשום. מאז התחילה המהפכה-רפורמה אנשים לא נשמו. נחנקו. ציבור שלם נלחץ, חשש שהמדינה עומדת לעבור שינוי קיצוני שיהפוך את המקום הזה למושחת, מדורדר, תחת ניהול אבסולוטי ולא מיטיבי. זה היה קטן. כסף קטן.
אז הגיע 7 באוקטובר. הלם כללי. שחור. ייאוש. זוועה שתיזכר לנצח. הזנחה. תקלה. זלזול. פוגרום. צבא זר. פלנגות של מרצחים שנכנסו לכאן. משפחות נרצחו באכזריות. שכול עמוק, קשה, שכמותו לא ידענו. בנובה, בקיבוצים, בערים ובדרכים.
גברים, נשים וילדים נלקחו בכוח לאזור שלא בשליטתנו. הוחבאו, הורעבו, עונו ונרצחו. בדם קר. בידיים. ביריות. קשישים שנתנו את כל חייהם למדינה סיימו בסבל מזוויע. רחוק מהכבוד ומהחום והאהבה הראויים להם. קץ החיים מול עיניים זדוניות ורעות של מחבלים שטופי שנאה. יימח שמם. נשים וגברים צעירים נרצחו כשהם כבולים, עצורים, אסורים. בפחד. בתת-תנאים. בני משפחה נשחטו. כמה נורא.
היו הישגים כבירים בלבנון ובאיראן. הישגים יוצאי דופן. חיסלנו אותם. שם ראש הממשלה פעל היטב. גם בעזה חיילים גיבורים מחקו חלקים נרחבים מחמאס. עם זאת, צריך לזכור שמדינה ריבונית נפרצה ואזרחיה נלקחו כשלל. כמו בתקופות העתיקות של בבל ורומא.
מסרבים להקים ועדת בדיקה אמיתית, שתבהיר לכל מי שאיבד מישהו ב-7 באוקטובר מה לעזאזל קרה שם ומי צריך לתת דין וחשבון. התפיסה שביקשו להנחיל היא שלא מתקרבים לכישלון. לא לוקחים אחריות. מתקשרים רק לניצחונות.
השבוע, אחרי לחץ צבאי מטורף, הוא הוריד את הפטיש והם חזרו. מילה שלו זו מילה. פתאום ראית את הפנים של בני המשפחות משתנים. אור נכנס להם לנשמה. תחושה של חיות. והם לא לבד, אור נכנס לנשמה של כולנו. הבנים חזרו הביתה. הבנים של כולנו.
האנשים האלו שחיו בלימבו מבהיל עלו ממש מהקבר עם האהובים שלהם, ואיתם עלתה התקווה. התקווה שבה למדינה. תקווה שאנחנו עדיין עם של ערבות הדדית, מושג שהעלימו מאיתנו. רק החיילים, שנושאים אותנו על גבם ובדמם, עוד זוכרים באמת שכל ישראל ערבים זה לזה.
בלי הערבות הזו אין ישראל, אין זכות קיום. האמת היא שכבר היו רגעים שוויתרתי, שלא האמנתי שזה יקרה, שהם ישובו הביתה. מנגנון הדה-לגיטימציה היה כל כך חזק, אבל טראמפ גדול מהכל. מנהיג יחיד בדורו. מלאך משמיים שדאג שבתים מפורקים יתאחדו, שהאופטימיות תשוב.
אני מקווה שעד שהטור יפורסם גם החללים החטופים ישובו כולם. שכל המשפחות יהיו שלמות, עד כמה שאפשר. שנוכל להתחיל לחבר את החלקים. להתאבל על החיילים שנפלו, לספר לנרצחים שהאחים חזרו, לפנטז על כך שיהיה פה טוב, כמו שצריך להיות במדינת היהודים, ובעיקר, ששוב ננשום.
התרעות פיקוד העורף