אך המדינה שבה אני גדלתי הייתה מדינה אחרת מזו שגיליתי ב־7 באוקטובר. המדינה שבה גדלתי העניקה את התחושה שתעשה הכל בשבילך, וגם אם במקרה תלך לאיבוד באמזונס, איכשהו יחידת 669 תחלץ אותך, או אם נחטפת על ידי ארגון טרור, אז בכלל. זו בהחלט לא הייתה המדינה שהתגלתה ב־7 באוקטובר.
במשך שנתיים זו הייתה מדינה אחרת, ארץ אדישה ונטולת ערבות הדדית, אבל עכשיו סוף־סוף היא שבה לעצמה. והנה שוב הערך הקדוש של החיים והחופש ניצבים בראש. וזוהי שמחה גדולה אפילו יותר, שהרי זו גם תחילת הדרך להקמת ועדת חקירה ממלכתית ולהליכה לבחירות ב־2026 - שבהן יאמר העם את דברו ויחליט אם התפכח.
זה גם מעניין שדווקא ארצות הברית, שמנהיגה מדיניות ברורה וארוכת שנים של לא לנהל מו״מ עם טרוריסטים והקפידה בעקביות לא להיכנע לסחיטות חוזרות ונשנות תמורת שחרור אמריקאים שנחטפו בנקודה זו או אחרת בגלובוס, דווקא המדינה הזו והעומד בראשה, הם שהחזירו את השפיות למדינת ישראל, ששכחה את הברית שלה עם אזרחיה.
סוף כל סוף אפשר לחזור ולהגיד לילדינו שהם נמצאים במדינה שמקדשת חיי אדם ותעשה הכל בשביל כל אזרח שלה. סוף כל סוף אפשר לראות מעט עתיד, ומדינת ישראל יוצאת מהחושך שירד עליה בשנתיים האחרונות. שנתיים שבהן התביישתי להיות אזרח ישראלי והיה לי ברור שבמדינה כזו אין עתיד.
לא רק שראינו כאן מופע אימים של איך מופר הסכם ההגנה בין מדינת ישראל לתושביה (ובמיוחד לחייליה), באמצע גם זכינו לראות איך מנגד ציבור שלם של סרבני גיוס מקבל הכשר - ולהזכירכם, למקרה ששכחתם, זה עדיין על הפרק.
כך שיכולת לקבל מופע אימים כפול, שכלל הפקרה של חיילי צה״ל שנמצאים בשבי וגם הפקרה של תושבי המדינה הזו ששולחים את בניהם ובנותיהם לקרב, בזמן שעשרות אלפים ממגזר אחר - לא. כך שקיבלת נימוק כפול לכך שאין סיבה שהילד שלך ילך לצבא שלמות הקואליציה.
בשל פרויקט היסטורי שאני עובד עליו יצא לי להתבונן מקרוב ולהכיר ברמה אקדמית ממש את עשרות השנים הראשונות למדינת ישראל מההיבט הפוליטי (וגם הצבאי), ואין ספק שגם בימים ההם היו פרשות והיו דרישות והסכמים קואליציוניים והיו אינטרסים, אבל היו גבולות, והיה ברור שהמדינה גדולה יותר מהכיסא, ושהרעיונות שעליהם מושתתת מדינת ישראל צריכים להשתקף בהחלטות הגדולות. סוף כל סוף אפשר להגיד לילדינו שהם נמצאים במדינה הנכונה.
התרעות פיקוד העורף