סוף־סוף משטרה נחושה. ביטול הדרבי התל־אביבי הוא החלטה שאין צודקת ממנה. היו, כנראה, רבים בקרב "האדומים" שחשבו שאם מותר להצית מדורות על כבישים ראשיים במסגרת "מחאות אפקטיביות", אז אין כל סיבה לכך שיהיה אסור להביע תמיכה בקבוצתם בדרך של זריקת אבוקות על הדשא ועימותים אלימים עם שוטרים.
יש רבים ששואלים את עצמם אם יש קשר בין האלימות המופקרת שהשתוללה ברחובותינו ובין ההחלטה של אויבינו לפרוץ את הגבולות. אני טוען שהתשובה צריכה להיות חד־משמעית. הקריאות לסרבנות שעלו מכל עבר, בטענה הנואלת ששינוי של מה בכך ביכולת של השופטים להשתמש בעילת הסבירות, בוודאי הוכיחו, למי שעוד היה צריך הוכחה, שצה"ל הפך לצבא נרפה, חסר יכולת של ממש להגן על אזרחיה של מדינת ישראל.
הדברים שנשמעים בכל מוצאי שבת ב"כיכר המחאות" מלמדים שכלום לא נלמד. החוליגניות עדיין שולטת בכיפה. האכיפה הבררנית עדיין לא עברה מהעולם, ולדעתי עוד צפויות לנו "מדורות" הרות אסון; ושום דבר לא מבטיח לנו שבפעם הבאה נצליח להביס את הקמים עלינו. הייתי רוצה להאמין שמה שקרה באצטדיון בלומפילד מעיד על איזושהי תפנית, אבל לצערי זה לא מה שיקרה. הפוליטיזציה במערכת המשפטית כבר לא ניתנת לעקירה. הריקבון שפשה בה, להערכתי, לא ניתן לריפוי ללא טיפול שורש יסודי.
בסוף השנה הבאה יסתיימו ארבע שנות כהונתה של הממשלה הנוכחית, ויתקיימו בחירות. יכול להיות שאני רואה צל הרים כהרים ויכול להיות שלא; שאלה באמת הרים שעומדים לסגור עלינו מכל עבר. אני בטוח, למשל, שיהיה מי שיחשוב מעבר לגבולותינו שיש בכוחו להשפיע על תוצאות הבחירות. אולם לא מזה חששותיי. האסונות עלולים להתרגש עלינו מבית. וכשספינה טובעת, כל מי שעל סיפונה טובע ביחד עימה.
התרעות פיקוד העורף