התנאי הראשון הוא כיבוד בית המשפט העליון ונשיאו. ללא מערכת משפט שאותה מכבדים הממשלה והציבור בכלל, אנו ממוטטים את אחד מעמודי התווך של הדמוקרטיה. היריבות המוצהרת והמטופחת בין הממשלה לערכאת השיפוט העליונה בישראל מפלגת את העם. זהו מצב שחלק גדול מהציבור בישראל מתנגד לו. ניסיון לקעקע את הלגיטימיות של בית המשפט העליון דרך שרי ממשלה, המצהירים שוב ושוב כי לא יצייתו להוראות בית המשפט העליון - זו חציית גבול אדום.
אפשר לבקר, אפשר לחלוק, אפשר להסביר ולשכנע כי בית המשפט העליון טעה בהחלטותיו, אך אמירה של שרי ממשלה, האמורים לשמש דוגמה לכלל הציבור, כי לא יצייתו להוראות בית המשפט העליון, היא ללא ספק מהלך הפוגע בלגיטימיות שלו. זה לא רק פוגע בערכיה של ישראל כמדינה דמוקרטית, אלא גם בערכיה כמדינה יהודית.
ההפגנות העממיות נגד תוכנית זו, שנמשכו ברצף, חודש אחר חודש, הוכיחו זאת. תוכנית זו, יהיו מגרעותיה או מעלותיה אשר יהיו, חצתה את העם לשניים והעצימה את להבות הפילוג. עיקר תמציתה הוא ריכוז כל הכוח השלטוני בידי הממשלה; ואם הקואליציה תשאף לקדמה היא תמשיך לפלג את העם ותעמיק פילוג זה.
התנאי השלישי להשגת לכידות בעם הוא שינוי מהיסוד של גישת הממשלה בעניין גיוס המגזר החרדי להשתתפות בעול ביטחון המדינה, במקום הצעות חוק קיקיוניות הפוגעות בערך של לימוד תורה.
ראש הממשלה האומר לנו עד כמה חשובה לכידות הפנים ואחדות העם, צריך להוכיח כי הוא מתכוון לכך באמת. הוא חייב להתרומם מפוליטיקה זולה ועלובה, לרמה של מנהיגות לאומית ערכית, הרואה מול עיניה את עתיד המדינה לטווח הארוך ולא הישרדות של קואליציה לזמן קצר; והוא צריך בשלב ההתחלתי להשיג את שלושת תנאי היסוד. האם יש לנתניהו היכולת לעשות זאת? התשובה לשאלה זו תקבע את מקומו בהיסטוריה.
התרעות פיקוד העורף