אם אפשר היה לתת ציון לשני האירועים, הרי שאם חומרת המעשה של הפצ״רית הוא 80 (מתוך 100) - חומרת פרשת ההדלפה ל״בילד״ היא 800 (מתוך 100). מי שמכיר את הפרטים, יודע. פרסום הפריט המודיעיני ההוא ב"בילד" עלול היה להסגיר לידי חמאס, בעיצומה של המלחמה, נכסים מודיעיניים רגישים מאוד של צה״ל, ששימשו אותנו במאמץ הלחימה והחזרת החטופים.
לכן, הצנזורה פסלה אותו פסילה קטגורית. המדליפים ל״בילד״ ידעו שזה נפסל על ידי הצנזורה, ובכל זאת הדליפו. אבל הם לא יתאבדו. הם גם לא ישקלו להתאבד. מצידם, שהמדינה תתאבד. יש להם גיבוי מלא של הבוס, שעל פי הוואטסאפים של פלדשטיין היה ״מבסוט״. יש להם גיבוי של מכונת הרעל. מותר להם.
הפצ״רית פעלה בחיפזון ובנמהרות כי היא חשה מצור. לראשונה אי פעם בהיסטוריה של מדינת ישראל נתקלו אוכפי חוק באלימות קשה, מאורגנת, מגובה על ידי השלטון. פורעים חמושים, מגובים בחברי כנסת, פרצו באלימות קשה לתוך שני בסיסים צבאיים, אחד מהם בית הדין הצבאי. חוקרים ושוטרים צבאיים הוכו והותקפו.
הפצ״רית פעלה כדי להגן על אנשיה. היא טעתה בשיקול הדעת. היא הייתה צריכה לפרסם את הסרטון (זה בסמכותה) בסמכות וברשות. היא הייתה צריכה להתייעץ עם דובר צה״ל ולהוציא את הסרטון בצורה גלויה, או אפילו להקרין אותו בפורום סגור של כתבים צבאיים. במקום זה, היא עשתה את זה בחשאי ואחר כך הגנה על זה בקנוניה.
הפצ״רית, שאפשרה לצה״ל הפעלת כוח חסרת תקדים, שהביאה גם לתוצאות חסרות תקדים, ולראיה מה שנותר מרצועת עזה - פתחה בחקירה כי לא הייתה לה ברירה. היא גם ידעה שהעולם מאבד את סבלנותו והכירה את ההידרדרות המהירה במצבה של ישראל בזירה הבינלאומית, כולל סנקציות שהלכו והתקרבו. היא עשתה את מה שהייתה אמורה לעשות. את השגיאות עשתה אחר כך.
לצבא ההגנה לישראל יש ערכים. יש לו קווים אדומים. מאז ומעולם אנחנו טוענים שצה״ל הוא הצבא המוסרי בעולם, ולמרות כל הבעיות והתקלות והאבידות והטעויות - זה גם נכון. עד כמה שצבא מסוגל להיות מוסרי. המדינה הזו הוקמה לפני למעלה מ־77 שנה. כנגד כל הסיכויים. נלחמו בידיים חשופות, בשיניים ובציפורניים נגד כנופיות, נגד מדינות עם צבאות סדירים, נגד נחילי אויבים חמושים ושונאים שרצו לזרוק אותנו לים. וניצחנו. לאורך כל הדרך ניצחנו.
למה ניצחנו? לא היה לנו הנשק הכי טוב. לא היו לנו יותר חיילים. היה לנו נשק פחות טוב והיו לנו הרבה פחות לוחמים. היתרון הברור והגדול שלנו על כל אויבינו כל השנים הללו היה הערכים.
במלחמת השחרור, במאורעות שלפניה וגם אחריה, נחשפנו כאן לאכזריות איומה. כשלוחמי הפלמ״ח התכוננו לפנות את מנזר סן סימון בקטמון בירושלים, הם השאירו מאחוריהם את הפצועים ומלכדו אותם, כדי שיפוצצו את עצמם לפני כניסת הכנופיות. זה היה עדיף בהרבה מליפול לידיהם. הם נהגו להתעלל בלוחמים, בפצועים וגם בגופות. השרידים המרוטשים, עם איברים התחובים בפיות הפעורים, היו נמצאים לאחר מכן. בצד שלנו לא עשו את זה. החלטנו שכדי לנצח לא צריך לאבד צלם אנוש. לא צריך לאמץ ברבריות. וניצחנו.
אני מקווה שאין כאן אנשים שחושבים שאנחנו צריכים לשנות את דרכנו. חייל ישראלי לא יורה למוות באויב גוסס השרוע על הרצפה הרבה אחרי שהקרב הסתיים. סוהר ישראלי לא מתעלל באסיר כפות עם עיניים מכוסות, לא משסה בו כלבים, ולא מחדיר לעכוזו חפצים חדים. תהליכי ההזניה וההתבהמות האלה חייבים לעצור. אנחנו לא צריכים את זה כדי לנצח. להפך. אם נאמץ את זה - נפסיד.
התרעות פיקוד העורף