30 שנה אחרי הרצח שהרעיד את יסודות המדינה ראוי לקרוא מחדש את אמירתו של יצחק רבין, ״בלי בג״ץ ובלי בצלם״, לא כהתרסה, אלא כהגדרה של אחריות ומנהיגות.
רבין אמר זאת במרץ 1994, כשטרור יומיומי גבה מחיר וישראל חיפשה דרך להילחם בלי לאבד את עצמה, מתוך הבנה צלולה של גבולות הכוח בדמוקרטיה הנאבקת על חייה. “בלי בג״ץ ובלי בצלם” אינה מבטלת שומרי סף. היא מגדירה תפקיד וגבולות: אמירה של סדר ואחריות, לא של מרד או מרירות. כדי שמדינת חוק תעמוד מול אויב נטול חוק ומוסר, חייבים להבהיר סמכות, מטרה ודרך.
מנהיגות נבחנת כשמחיר ההחלטה אינו ידוע, אך מחיר ההימנעות ודאי, והוא תמיד יהיה גבוה יותר. רבין ידע להחליט מוקדם: לא כשהתוצאה ברורה, אלא כשהיא עדיין ניתנת לעיצוב. הוא לא חיכה לרגע האחרון כדי להכריע. הוא פעל כדי שלא יהיה רגע כזה. רבין אחז בהגה, ולא חיפש תירוצים לכך שההגה אינו מסתובב. “אני אנווט”, אמר, כהתחייבות.
האומץ להכריע הוא אחיו התאום של האומץ לטעות. מנהיג אינו מתחבא מאחורי הסיסמה “נחכה ונראה” – הוא מוכן לראות גם את עצמו. להסתכל במראה, לזהות לאן הובילו החלטות קודמות ולחשב מסלול מחדש. מי שמסוגל לומר “טעיתי” הוא מי שאפשר לסמוך עליו כשיגיד “אני יודע”. כך נולדת אחריות: מהיכולת להודות באנושיות, לא מהעמדת פני שלמות.
השלום שרבין חתר אליו לא היה פנטזיה נאיבית. הוא ידע: שלום יציב מושג רק כשאוחזים בזית ובחרב יחד – ושלום שאינו נשען על ביטחון אינו שווה את הנייר שעליו נחתם. הוא בנה שלום מתוך עוצמה, לא במקומה. רבין לא חיפש למחוק את המציאות – הוא ביקש לשנותה. לא ייפה אותה רטורית, לא הסתתר מאחורי סיסמאות ולא חיפש אהדה. הוא דיבר אמת גם כשהכאיבה.
דמוקרטיה איננה התאבדות ביטחונית. היא קובעת גבולות כדי להישאר דמוקרטיה גם במצבי קצה, והיא מתמודדת כשצריך. ישראל נבחנת בכך מדי יום. אין כאן בחירה בין מוסר לביטחון: מוסריות נשמרת דרך ביטחון, וביטחון עומד על מוסר. זו המשוואה הישראלית – וגם לקח אוניברסלי.
אין צורך לפרש את רבין, רק להקשיב. מנהיגות איננה חיפוש אהדה, אלא נאמנות למצפן. אחריות איננה פחד מהכוח, אלא שימוש בו במקרה הצורך. ראיית הנולד איננה נבואה, אלא תוצאה של ראייה נקייה. במבחן הזמן, “בלי בג״ץ ובלי בצלם” לא דיללה ערכים. היא עיבתָה אותם. זו אמירה על תפקידה של מדינה: לשמור על אנושיותה כשהיא מתמודדת עם אויביה וגם עם עולם ציני.
התרעות פיקוד העורף