החל מסתיו 1995, כל תחילת נובמבר היא זמן לחשבון נפש לאומי. רצח רבין סימן ב־4 בנובמבר באותה שנה מפנה קיצוני בתולדות המדינה והעם היהודי בכלל. מי האמין עד אותו יום ארור שיהודי במדינת ישראל ירצח ראש ממשלה, מי האמין שהעם בישראל יתפצל, בכל כך הרבה שנאה ללא מעצורים.
כשבוחנים את מה שעבר על המדינה מאז, קשה שלא להבחין בעובדה מדאיגה: לא רק שלא הפקנו לקח מאותו רצח, אלא שהקרע, השסע והשנאה הפנימית רק התגברו. לא מעטים רואים את הסיבה למציאות הקשה בהתנהלותו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בטענה שלאורך כל שנות כהונתו הפריד ושיסע את העם מהשיקול המוכר של “הפרד ומשול”. חשוב להזכיר לכולנו ששנאת חינם, ויכוחים ופיצולים ליוו את עם ישראל משחר ההיסטוריה שלו.
לקראת נובמבר השנה חשו רבים שבעקבות השבת חטופינו החיים והפסקת הלחימה אחרי שנתיים, נזכה למעט שקט, לרוגע המיוחל. ואז פרצה לחיינו פרשה המטלטלת סביב הפרקליטה הצבאית הראשית. נראה כי גם הפרשה החמורה הזו היא פרי באושים של אותו קרע בעם.
ואם לא די בכל אלה, הצטרפו לנובמבר זה מאות אלפי חרדים שהתקבצו בירושלים לאחת מההפגנות הגדולות נגד המדינה וצה”ל, בין השאר תחת הקריאה “נמות ולא נתגייס”. קריאה זו והתפיסה שמאחוריה פוגעות בזכרם של עשרות אלפי החיילים שנפלו על הגנת המדינה, פוגעות במשפחותיהם ופוגעות גם במאות אלפי נכי צה”ל ופגועי הנפש לדורותיהם.
העובדה שגם בעת מלחמה, כשצה”ל קורס תחת הנטל, רבים כל כך מסרבים לקחת חלק במאמץ ואף מצהירים שהם מעדיפים למות ולא להתגייס מדגישה את הפיצול הנורא, ולא רק הפוליטי, בעם. הסיסמאות המגוחכות של “יחד ננצח”, שאותן הפיצה הממשלה לאורך השנתיים האחרונות, נראות על רקע זה מנותקות מהמציאות ואף מההיגיון.
ובימים אלה של נובמבר, שבהם אין אפילו סימן לגשם, העיניים כבר נשואות אל מערכת הבחירות הבאה, שאמורה להתקיים בעוד כשנה אם לא יהיו הפתעות בדרך. אנחנו הולכים למערכת בחירות טעונה, קשה ומרה, אולי יותר מכל מערכות הבחירות שידענו, כזו שרק תחריף את הקרע הפנימי, דבר שכל שונאי ישראל מייחלים לו. הם יודעים שזה הדבר היחיד שיכול להביא, חלילה, לקיצה של המדינה הזו.
התרעות פיקוד העורף