ההסכם הקואליציוני עם יהדות התורה קובע כי הממשלה תקדם חוק יסוד שיסדיר את מעמדם של לומדי התורה. בהצעת החוק נכתב כי “מדינת ישראל, כמדינה יהודית, רואה חשיבות עליונה בעידוד לימוד התורה ולומדי התורה”.
רבנים ועסקנים לא מעטים בחברה החרדית מתחבאים מאחורי פסוקים מהתורה כדי לא לקחת אחריות. כל ניסיון לגייס את החרדים מסתיים בהפגנות, באיומי פרישה ובתזכורת לנתניהו, שבלי הסיעות החרדיות אין לו ממשלה.
הפוליטיקאים החרדים חוזרים שוב ושוב על טיעוניהם בעניין פגיעה בעולם התורה ועל מלחמה המתקיימת נגד הדת. מאחורי הסיסמאות יש מטרה אחת: לפטור את הציבור החרדי מהחובה שבה מחויבים אזרחי ישראל.
למה שהשוויון בפני החוק ייעצר בשערי מאה שערים או בני ברק? למה שנער מקריית שמונה או מבאר שבע ישרת שירות קרבי, בעוד שנער חרדי בגילו ילמד תורה ויקבל תקציבים מהמדינה? בג”ץ קבע בעבר שאין בסיס חוקי לאפליה, אבל הממשלה ממשיכה לשחק משחק כפול. היא מדברת על “חובת שירות לכולם”, ובמקביל מייצרת חוקים שנועדו להקל על חרדים ולאפשר להם לא להתגייס לצה”ל.
החרדים למדו את הלקח: מי שמחזיק את המפתח לקואליציה לא צריך לציית לחוק. החוק יציית לו. ואילו הציבור החילוני שמשרת בצה”ל ועובד, משלם פעמיים. פעם אחת במיסים שמממנים גם את מי שלא תורם, ופעם שנייה באובדן האמון במערכת.
“חוק יסוד: לימוד תורה”, ניסיון מופרך לשוות ללימוד תורה מעמד זהה לזה של שירות צבאי, הוא עלבון לאינטליגנציה. זו חקיקה שמטרתה להכשיר השתמטות תחת מעטה של קדושה. המדינה צריכה לבחור, אם היא מדינת חוק, או מדינת קומבינות. אי אפשר להמשיך לשחק משחק כפול.
מי שלא יתייצב לשירות, צריך לשלם מחיר אמיתי. הסנקציות על מוסדות הדת אינן מספיקות, וגם לא קיצוץ תקציבים. אזרח שאינו ממלא את חובתו האזרחית צריך להיענש, גם במאסר. זו בדיוק המשמעות של “שוויון בפני החוק” – לא פטור על פי דת, לא חסינות על פי מנדטים.
התרעות פיקוד העורף