בואו נדבר דוגרי. מה לא ניסו פה? שלטים, סרטונים, קמפיינים מרגשים, אזהרות, חינוך, נקודות. אפילו הסברה בטיקטוק. ועדיין נהגים פשוט מורידים את העיניים מהכביש ומקלידים תוך כדי פנייה, גוללים פיד בזמן רמזור, ומצלמים סטוריז על 120 קמ"ש.
הישראלי הממוצע, כך מסתבר, לא נכנע למוסר, רק למספרים. וכאן רגב עושה את מה שהיא יודעת הכי טוב – מייצרת רגע של "אוי ואבוי, זה גדול מדי מכדי להתעלם". זהו יופיו של המהלך שלא בא להתחנף, אלא לזעזע.
אבל הנה החלק השנון באמת. אנשים רבים התרגזו לא בגלל עקרון הקנס, אלא בגלל הסכום. כאילו שחוקי מדינה הם מסעדת שף וצריך להתאים את הקנס ל"טעמו של הקהל". ההיגיון פשוט – אם הקנס הנוכחי לא מרתיע, צריך להעלות אותו. אם גם זה לא ירתיע, צריך יהיה להעלות את גובהו עוד. יש כאן רק דבר אחד חשוב, והוא הצלת חיים.
רגב מבינה את הציבור הישראלי יותר ממה שנוח למבקריה להודות. אנחנו עם שאוהב לקחת סיכונים, אבל שונא לשלם הרבה. אנחנו נראה שינוי אמיתי רק ברגע שבו הנהג הישראלי יידע שהודעת טקסט אחת עלולה לעלות לו יותר מחצי משכורת.
עוד דבר שראוי לפרגן עליו הוא שהפעם רגב חוסכת מאיתנו את המשחקים הפוליטיים הרגילים. היא לא מצפה שנאהב את ההצעה. היא לא מחכה שנמחא כפיים. היא פשוט רוצה שנפסיק לכתוב "אני כבר מגיעה" בזמן שאנחנו מתקרבים לצומת.
האם הקנס לבדו יפתור את בעיית תאונות הדרכים? ברור שלא. צריך אכיפה, תשתיות, הסברה וחינוך. אבל מישהו סוף־סוף נתן בעיטה בדלת. מישהי אמרה בקול רם את מה שכולם חושבים בלב – שהנהגים בישראל נוהגים כמו שהם נוהגים, כי הם יודעים שהמחיר נמוך, עד שמישהו נפצע או נהרג. ואז הוא כבר לא.
זה מהלך שובר שוויון. במדינה שבה כל אחד "רק שנייה בטלפון", וכששנייה אחת על הכביש יכולה להרוג – האומץ הפוליטי להציב תג מחיר אמיתי לסיכון הציבורי הוא לא רק תעוזה, הוא אחריות. אולי הגיע הזמן להודות שבתחום הזה רגב עושה מה שצריך, גם אם זה לא פופולרי.
אז כן, קנס של 10,000 שקל הוא מהלך בוטה ואפילו מוגזם. בדיוק כמו מירי רגב. במקרה הזה מוטב כך. יש מהלכים שדורשים כפפות של משי, ויש מהלכים שדורשים מכה על השולחן כדי לגרום לנהג הישראלי לשחרר את הטלפון.
התרעות פיקוד העורף