מכתבים ופניות נשלחים אל בית הנשיא בניסיון נואל להשפיע עליו. הרצוג זוכה גם לעלבונות ולהכפשות, בעיקר מצד הרל"ביסטים, מתנגדי החנינה. הנה סיבה טובה להמשיך בהפגנות, כשחלל חטוף אחרון נותר בעזה.
השנייה, הגיוס לצה"ל של בני 18, היישר לגבעתי. האחת, תמונה מדאיגה, מעוררת שאלות רבות, ולעומתה תמונה מחממת לב, דור חדש של מתגייסים לצה"ל שעושים זאת בנכונות מוחלטת, בהתלהבות, מתוך תחושת שליחות, לצד הורים מודאגים אבל גם גאים.
הרדיפה אחר דרכון זר של מדינה אירופית כלשהי הפכה אובססיה. יש משרדי עורכי דין שמתמחים בזאת. מעודדים זאת. כלי התקשורת מספרים לנו נפלאות על החיים בחו"ל.
כמה שלווה יש באיזה כפר איטלקי נידח, וכמה זול הקיום מדרום לליסבון. אתונה וקפריסין קרובות גיאוגרפית לישראל, אומרים לנו, למה לא לגור שם בשקט, תוך שמירת הקשר הרצוף עם הארץ?
אומנם, קשה לנתק שורשים של מורשת, תרבות ושפה, בוודאי אצל דור המבוגרים מבין עושי הרילוקיישן. אבל מה יהא על בני הדור הבא וזה שאחריו? יתבוללו לחלוטין.
ומה בעניין האנטישמיות הגואה בארצות הגירתם? האם לקח העבר הנורא לא נלמד, או שמא סומכים הללו על אחיהם בישראל שישמרו להם על המדינה כמקלט לעת מצוקה?
אינני טוען שכלל מבקשי הדרכון הזר מתכננים ירידה. "שיהיה ליתר ביטחון דרכון אירופי בכיס", רובם מנמקים. ישראל, לדידם, אינה עוד מדינה שהכי בטוח לחיות בה, תחושות שגברו בקרבם מאז 7 באוקטובר. והיה כי האיום הקיומי כאן יגבר, הם אומרים בסתר ליבם, נוכל לנוס מכאן ולהציל נפשותינו.
את התור המשתרך לפני שגרירות פורטוגל רואים גם בעולם. בוודאי במדינות ערב. הנה "הוכחה" שגם הישראלים אינם מאמינים ביכולת שרידותה של מדינתם.
בעיניהם, זהו ניצחון על הציונות השנואה. הם מביטים בהנאה בתהליכים העוברים על ישראל - שסעים פנימיים, תחושת חוסר ביטחון אישי, כביכול - ומתעודדים לקראת סבבי מלחמה נוספים.
כמובן, זו אינה התמונה המשקפת לאמיתה את הרוח הישראלית, כי אם התמונה בבקו"ם, שמציגה את ישראל היפה, הבוטחת בעצמה, המאמינה בעוצמתה, בעתידה.
מאות צעירים שמחים ומתרוננים רגע לפני גיוסם יודעים - כך הם מתבטאים באוזני מראייניהם - שעכשיו הגיע תורם לתת מעצמם למען מדינתם האהובה. הם נפרדים בדמעות ובחיבוקים מבני משפחותיהם, עולים לאוטובוסים לקראת חיולם ושיבוצם בחטיבה הלוחמת. גאווה ישראלית.
דווקא אחרי 7 באוקטובר וגבורת הלוחמים שהדפו את ארגוני הטרור ושילמו מחיר אישי יקר, מי בחייו ומי בפציעת גוף או נפש, הדור החדש של המתגייסים (והאחוזים הם מעל 100) רוצה ללכת בנתיב קודמיו, להגן על המדינה מפני מבקשי השמדתה.
אשרי העם שאלה בניו. ודוגמה נוספת לגאווה: מדינת היהודים מוכרת במיליארדים מערכות נשק מתקדמות מתוצרתה למעצמה כה חזקה כגרמניה.
אומרים לנו, למשל, ש־50% מהרופאים היוצאים להשתלמות או לעבודה בחו"ל אינם חוזרים ארצה - והמחסור ברופאים כאן גובר. גם אם נתון זה נכון, הרי במקביל גובר זרם העולים - הן מטעמים ציוניים טהורים והן מהחשש הגובר לחייהם בארצות השונות. על המדינה לעודד עלייה זאת.
גם אם בידוד ישראל בעמים גובר, מעמדה מתחזק כמעצמה ביטחונית וכלכלית במזרח התיכון. היא נאורה מרוב מדינות תבל, יצרנית ומחדשת, ומעל לכל - היא מקום המבטח האולטימטיבי של אחינו היהודים מהתפוצות. הבה נתעודד: התור לעלייה ארוך כבר עתה מהתור לדרכון זר.
התרעות פיקוד העורף