שתיהן מתפקדות כתשתיות יסוד. החינוך הטכנולוגי מייצר את דור המקצועות הקריטיים: טכנאים, הנדסאים, מהנדסים ומורים מקצועיים. ללא שרשרת זו, שום מערכת ביטחונית או תעשייתית אינה יכולה להתקיים. החינוך הטכנולוגי מזין את ההייטק, התעשיות המתקדמות והצבא, ומאפשר לישראל להישאר מעצמה טכנולוגית וביטחונית. השקעה בהכשרה מקצועית איננה מותרות. היא השקעה בקיום הלאומי.
אולם בשנים האחרונות המערכת הזאת עוברת תהליך שחיקה מהיר: הכנסת מגמות לא טכנולוגיות למסלולים טכנולוגיים, היעדר השקעה במעבדות, מחסור חמור במורים מקצועיים, ורפורמות כמו "בגרות בהייטק" שמחליפות הכשרה מעשית בהערכה תיאורטית. במקום לבנות חינוך טכנולוגי אמיתי — מחליפים אותו.
גלי צה"ל, המאוימת בימים אלה בסגירה, מייצרת רציפות תודעתית וקהילתית. היא מחברת בין האזרחים למערכת הביטחון ויוצרת שיח שמגדיר מהו מרכז ומהם שוליים בישראל. תפקידה בזמן חירום קריטי: התחנה היא מקור מידע אמין, יציב ונגיש. היא אחד הכלים היחידים שמסוגלים לעבוד גם בזמן הפסקות חשמל או מצב חירום לאומי. היא גם משמשת גשר בין מוסדות המדינה לאזרח.
החינוך הטכנולוגי נותן הזדמנות שווה לנוער מכל קצוות החברה, במיוחד בפריפריה. הוא מאפשר מוביליות חברתית אמיתית.
ואילו גלי צה"ל מעצבת את השיח התרבותי והחינוכי של הדור הצעיר. היא מהווה בית למאות יוצרים צעירים, תחקירנים, עיתונאים ופרשנים בתחילת דרכם.
במילים אחרות: מערכת אחת בונה מקצועיות ויכולות, השנייה בונה תודעה ומעורבות אזרחית. שתיהן מעצבות את הדור הבא.
כששתי מערכות יסוד נפגעות בו־זמנית, זו אינדיקציה למדיניות רחבה יותר: פגיעה בתשתיות לאומיות שמייצרות אזרחות חזקה ומיומנת. החלשת החינוך הטכנולוגי מייצרת מדינה שתלויה בייבוא מומחים. פגיעה בגלי צה"ל מייצרת מדינה עם מידע פחות אמין ופחות שיח מאחד. כך נפגע החוסן הלאומי.
הקשר בין החינוך הטכנולוגי לגלי צה"ל הוא קשר אסטרטגי: שניהם מייצרים את מה שמחזיק את ישראל – מקצועיות, מודרניות, אמון ציבורי ומערכות מתפקדות. החלשת אחד מהם מסוכנת. החלשת שניהם מהווה איום ממשי על היכולת של ישראל להישאר מדינה יציבה. המאבק על שתי המערכות הללו הוא מאבק על דמותה של ישראל ועל היכולת שלה לייצר עתיד.
התרעות פיקוד העורף