לא מזמן הייתי בסדרת מפגשי קואצ'ינג במטרה להתפקס על המטרות העסקיות שלי ולהתחיל להרוויח יותר כסף. בשיעור הראשון התבקשנו לכתוב את התחושות שיש לנו לגבי כסף. אני, שיודעת שמה שיש לנו במציאות הוא שיקוף של היחס הפנימי שיש לנו כלפי הדבר, אמרתי בלי למצמץ שאני אוהבת כסף ואני חושבת שבימים האלה הוא מצרך נחוץ שעושה את החיים קלים ואני רוצה להיות מחוברת אליו. ישבתי שם כל כך מרוצה מעצמי בזמן שחבריי לסדנה סיפרו סיפורי אימים שקשורים לנוכחותו או לאי־נוכחותו של הכסף בעברם.
המחשבות הגיעו כמה שעות מאוחר יותר, כשמכר הגיע לדירה שלנו ועוד לפני שהניח את המעיל, עשה את מה שכל בעלי המקצוע הישראלים עושים ושאל, "כמה את משלמת פה?". כשגרתי לבד בדירות קטנטנות ששילמתי עליהן הון רק כי הן בשכונה שהכי רציתי לגור בה בתל אביב, הייתי בדרך כלל מורידה את המחיר כשהייתי נשאלת לגבי השכירות שאני משלמת. השיחות עם אנשים זרים שהיו אומרים "ברמת עמידר תשלמי שליש ממה שאת משלמת פה", עיצבנו וביאסו אותי משום שהיו אינטימיות מדי עבורי. אני יודעת שזה מוזר, אבל הבנתי שאדבר על זוגיות בקלות יותר מאשר על עניינים שקשורים לארנק.
כשתפסתי את תגובת האוטומט המכווצת, התחלתי לשאול את עצמי למה הסיפור הזה מפעיל אותי בכל פעם מחדש. למה אני לא יכולה להגיד למי ששואל למה אני גרה בדירה יקרה יותר מדירות ברמת עמידר, שככה בא לי ואין לי בעיה עם זה במקום להתנצל, להתפתל ואז להגיד לו שזה לא בא בקלות. למה הדיבור על כסף הוא אישיו בקרב בני הדור שלנו, הדור האחרון לפני המהפכה.
באינסטגרם קפץ לי השבוע סרטון שבו נשאלות משפיעניות צעירות כמה כסף הן מרוויחות והן עונות בלי למצמץ "עשרות אלפי שקלים" בחודש, כשאחת מהן אמרה שהיא מכניסה לחשבון הבנק שלה סכום של שש ספרות בחודש. פתאום הצטערתי שאני ילדת שנות ה־80 שההשפעה היחידה שהייתה לי היא על אחוזי הצפייה ב"נילס הולגרסן" ועל שכנוע אנשים ש"מר קו" זו סדרה גאונית. אבל זה לא באמת הכסף, שכמו שסבתא שלי הייתה אומרת הוא הולך ובא - זו בעיקר הקלות שבה הדור הזה מדבר על כסף.
רוב הזמן אנחנו לא רואים את הכסף, הוא סוג של אנרגיה שרצה בדמות מספרים בחשבון הבנק ומנהלת לנו את החיים. מדהים כמה אנשים מפחדים ממנו או רוצים אותו אבל מתייחסים אליו ביראה. ועוד יותר גרוע: אלה שמעדיפים לומר שאין להם כדי שחלילה אחרים לא יידעו. נפלנו על הראש.
מתחשק לי להיות אחת הבנות האלה, אבל בעצם מי אמר שאני לא? זה לא שאני לא יודעת מה לענות כששואלים, אני לא אוהבת את מי שאני נהיית כששואלים. הכיווץ, ההצטדקות, הצורך המוזר להוכיח שאני גם לא פראיירית וגם עובדת קשה וגם לא לוקחת את זה ברצינות. יש לי תשובה לשיעור הבא בסדנה, כי אני מבינה שכסף הוא בסך הכל עוד סימן לזה שאני צריכה לעבוד על המקום שבו אני עדיין מנסה להיות בסדר מול כולם. המקום שאני כבר מזמן מנסה לא להיות בו.
התרעות פיקוד העורף