השיא היה כשהנשיא האמריקאי, הנאמן והטוב ביותר לעם ישראל, דאג לומר לאותו עם, ובעיקר למתנגדי נתניהו: "ישראל לא הייתה קיימת בלעדי נתניהו", משפט מחץ שכנראה יהיה חלק מקמפיין הבחירות המתקרבות ויעלה על שלטי החוצות באיילון וברחבי המדינה. חבל שלא היה שם מישהו באותם הרגעים שהיה לוחש באוזנו של טראמפ: "בלעדיו, לא היינו כאן עכשיו ולא היינו עוברים את השנתיים הנוראיות ביותר בתולדותינו בעקבות אסון 7 באוקטובר".
טראמפ, הנשיא הכי לא צפוי שהיה בבית הלבן, הוכיח שוב ושוב שהוא מסוגל לומר כל כך הרבה ובעצם להותיר את מאזיניו בלא כלום, בעיקר בלי תשובות ברורות וחד־משמעיות. וכאשר התשובה אמורה להיות בעייתית לפרטנר שלצידו, הוא פוטר את השואל ואת מאזיניו בלקוניות אופיינית במקרים כאלה: "נראה מה יהיה".
אין חולק ואין מי שלא שמח על העובדה שהנשיא האמריקאי מעניק לישראל את מלוא הגיבוי ושיתוף הפעולה בכל מה שקשור למאבק מול הגדולה באויבותינו - איראן. זה בהחלט הישג חשוב ומבורך. אבל בכל מה שקשור לזירות אחרות - עזה, סוריה, לבנון ויו"ש - אין לאף אחד סיבה של ממש לשמוח.
טראמפ, שפיזר הצהרות עובדות והבטחות בסיטונאות, דאג גם להפריך את האגדה של חסידי ביבי שבזכותו נפל משטר אסד בסוריה, כשייחס את ההצלחה הזו לארדואן חביבו. קשה לסכם את המפגש הזה בלי להתייחס לנתניהו שנראה לצד טראמפ כמו צילו, שלא לומר "נבך" (מסכן ביידיש). הוא מיעט לדבר, ואלמלא טראמפ אילץ אותו לפתוח את הפה, ספק אם היה משמיע קול. ביבי, הנואם שופע הביטחון והכריזמה שנהנה ויודע לנאום - ביבי לצידו של טראמפ נראה כמי שמתפלל בליבו שחלילה טראמפ לא יפלוט, לא יחשוף משהו שעלול לסבך אותו פוליטית, ובעיקר ציפה בכיליון עיניים שמסיבת העיתונאים הזו תסתיים מהר ככל האפשר.
התרעות פיקוד העורף