בשבוע הבא נתכנס במכללה האקדמית אשקלון לכנס לציון 30 שנה למהפכת המכללות האקדמיות בישראל. זהו זמן לבחינת ההישגים, אך גם לחשבון נפש אקדמי וחברתי. במבט לאחור, התחושה היא גאווה עצומה שמהולה בדאגה. מצד אחד, התחוללה כאן מהפכה של ממש. נשברו חומות המבצר של האוניברסיטאות שהיו פעם נחלתם של מעטים, וההשכלה הגבוהה הובאה לצעירים ולצעירות בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. מצד שני, כעמיתיי במכללות האקדמיות אני תוהה אם המהפכה הזו הושלמה. בחינת הנתונים מלמדת שהושגו הישגים יפים וראויים, ועדיין אנחנו רק במחצית הדרך. הנגשת ההשכלה היא רק הצעד הראשון.
נכון, הדלתות נפתחו, קמפוסים מפוארים נבנו ומלגות הוענקו. אבל מה קורה ביום שאחרי קבלת התואר? במציאות, עדיין קיימת "תקרת זכוכית" שקופה אך קשיחה. יש יותר מדי צעירים בפריפריה שרוכשים תארים במקצועות שבהם השוק רווי, בעוד שהמסלולים שבאמת מייצרים עוצמה כלכלית ומוביליות חברתית – רפואה, הנדסה מתקדמת, מדעים מדויקים – נותרים במידה רבה מחוץ להישג ידם.
מהפכה חברתית אמיתית אינה נמדדת רק בשינוי כמותי, אלא בשינוי איכותי ובשאלה היכן הבוגרים שלנו יהיו חמש שנים אחרי סיום התואר: האם יהיו במוקדי קבלת ההחלטות? האם ישתתפו בהובלת ההייטק? האם יתמקמו בעמדות ניהול בכירות במשק? כדי שדברים אלה יקרו, עלינו לשאוף למצוינות ללא פשרות שתוביל את המכללות ואת תושבי הפריפריה איתן להצלחות ברמה גבוהה.
במבט קדימה, 30 שנה מהיום, המהפכה חייבת לעבור שלב. בעיניי, החזון הוא להפוך את המכללות בפריפריה ממוסדות הוראה ל"מרכזי כובד לאומיים". יש לפעול לשינוי ההבחנה בין אוניברסיטה ובין מכללה ולהתקרב למודל האנגלי. חשוב לשלב בעשיית המכללות מחקר יישומי שיחבר בינן ובין התעשייה והמשק הטכנולוגי. צריך להציב את המכללות בחוד החנית לפתרון בעיות חברתיות וליצור שותפויות בין־מוסדיות שייתנו מענה במשק משתנה.
המכללות זקוקות לשוויון בתקצוב המחקר וביחס הממסדי. המאבק אינו על מבנים, אלא על הזכות של כל צעיר בישראל לחלום הכי רחוק שאפשר ולדעת שיש לו כלים להגשים זאת. מכללה אקדמית אינה תחנה בדרך למרכז – היא המרכז החדש של ישראל. המהפכה תסתיים רק כשבוגר מכללה יחוש שהשמיים הם הגבול במציאות הכלכלית והחברתית של מדינת ישראל.
התרעות פיקוד העורף