אולי זה חוסר האונים המובנה שלו, המגושמות הפוליטית. הרי מאז ומעולם אני נוטה לכיוון החלשים, משתדל לא להתעמר במעומרים, נותן הנחה לאלה שעושים כמיטב יכולתם, אבל לא באמת מצליחים. אוהד הפועל, אתם יודעים.
המסקנה היא שיש בצד של נתניהו 20 מנדטים פריכים. כאלה שזה לא בטוח שיצביעו עבורו גם בפעם הבאה. כאלה שלא אוהבים שמחרימים את נתניהו, לא אוהבים שמבטלים את נתניהו, לא אוהבים שמשמיצים את נתניהו, אבל כן מבינים שהגיע הזמן להחליף את נתניהו. צריך לבוא אליהם בראש אחר, ברוח אחרת.
גנץ מכוון אליהם. הוא יודע שיתקשה מאוד לקבל ולו קול אחד מהצד שבחר בו, הצד שהאמין בו, הצד שהתאכזב ממנו. אז הוא הולך לצד השני, ואנשיו לוחשים לנו בפינה שזו הדרך היחידה לנצח את נתניהו. להביא ממנו 3־4 מנדטים. ואת זה - רק בני יכול לעשות.
נו, טוב. כבר שמענו את ההבטחה הזו כמה פעמים בעבר. כך היה כשקמה כחול לבן, עד שגנץ פירק אותה והקים עם נתניהו את ממשלת החליפים מנוחתה בגיהינום. שמענו את זה גם כשהוקם המחנה הממלכתי, עד שגנץ פירק גם אותו, נכנס פעם שנייה לממשלת נתניהו (קבינט המלחמה) והושיט לו עזרה ראשונה וחוסם עורקים פעם נוספת.
בכדורגל יש מושג ולפיו ״הטבלה אינה משקרת״. בני גנץ פרץ לחיינו כדי להפיל את נתניהו. מה שיצא לו לעשות זה להציל את נתניהו. פעמיים. גילוי נאות: בשתי הפעמים הללו תמכתי במהלך הזה. תמכתי מחוסר ברירה, תמכתי תוך מיאוס, תמכתי בשביל המדינה. אבל זה לא הסתייע.
ישראל לפני הכל?
כתב ההגנה: אין לי בדל של ספק שכשהחליט להיכנס לממשלת החילופים הראשונה, תוך פירוק יש עתיד, גנץ חשב על טובת המדינה. אין לי ספק שכשנכנס (יחד עם איזנקוט וסער) לממשלה וקבינט המלחמה ארבעה ימים אחרי 7 באוקטובר, בני גנץ חשב על טובת המדינה. בני גנץ הוא פטריוט ישראלי מהסוג הישן. הבעיה היא שזה סוג שמיצה את עצמו. הוא לא עבר עדכון תוכנה.
הבעיה שלי עם גנץ היא שאף שבשתי הפעמים האלה הוא נחל אכזבה, אף שבשתי הפעמים האלה הוא נבגד על ידי נתניהו, רומה על ידי נתניהו והושם ללעג וקלס על ידי נתניהו, הוא חוזר למקום הפשע בפעם השלישית. זו הבעיה שלי עם גנץ.
לפני הקמת ממשלת החילופים הזהירו אותו שביבי יפר את ההסכם בדקה הראשונה. אמרו לו שביבי ימצא דרך, ימצא שיטה, ימצא חרך לתקוע דרכו את הסכין. כשעלתה האופציה המופרעת שנתניהו ישאיר את ישראל בלי תקציב, גנץ לא האמין. נו, באמת, אמר למי שאמר, אתם חושבים שתוך כדי הקורונה הוא יעז לעשות דבר כזה? הוא העז. ואז גנץ עשה את מה שעשה, פעם נוספת.
לא נכנס כאן להסכמים שהפר בדרך. להבטחה לאשכנזי שיהיה בכל מקרה שר הביטחון, שהופרה. להבטחה לסער שיהיה תהליך שילוב מפלגתו במחנה הממלכתי, שהופרה (זה לא מפחית גרם מהעריקה המחרידה ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית, שביצע סער). להבטחה לגדי איזנקוט להנהיג דמוקרטיזציה בכחול לבן ובחירות אמיתיות לראשות התנועה, שהופרה.
זאת אף שהסנטימנט שגנץ מייצג בקמפיין החדש שלו, אכן קיים בשטח. אף שגם אני חושב שאחרי הבחירות הבאות, אם אף גוש לא ישיג רוב, צריך לשקול ממשלה רחבה. זה תמיד יהיה עדיף על הממשלה הנוכחית. כל דבר עדיף על הממשלה הנוכחית.
מעולם לא הקדשתי תשומת לב וחשיבות להבטחותיהם של פוליטיקאים עם מי יישבו ועם מי לא ערב בחירות. ההבטחות האלה מופרות על ידי כולם, תמיד, כמעט ללא יוצא מן הכלל. זו שגרה. הבעיה היא שאנחנו לא בקמפיין רגיל.
אין כאן בחירות. יש כאן מאבק אדירים היסטורי בין שני גושים. גוש ציוני, דמוקרטי וליברלי, נאמן לערכי מגילת העצמאות ולערכים שהנהיגו האבות המייסדים. מולו יש גוש אנטי־דמוקטי, חלקו אנטי־ציוני, שמטיף למשיחיות, פאשיזם, מדינת הלכה והרס הדמוקרטיה.
זה לא ימין מול שמאל. זה ליברלים דמוקרטים מול תומכי דיקטטורה והרס הדמוקרטיה. וברגע האמת, דקה לפני שהולכים לקלפי, בני גנץ מוציא את עצמו מהגוש שבו נולד ופעל, שבו נבחר ונשאר - ומושיט יד לצד השני.
זו אינה הדרך וזה לא הזמן, בני. עוד לא מאוחר. כל מה שהיית צריך לעשות זה למחול על כבודך, להתחלף עם גדי איזנקוט ולהמשיך עם כחול לבן עד שנוכל להניף שוב, בגאווה, את דגל הכחול־לבן שהניפו אבותינו.
התרעות פיקוד העורף