הטענה כי גרינלנד היא "סוגיה ביטחונית מוזנחת" אינה נכונה. לראיה, באוקטובר 2025 הודיעה דנמרק על הגדלת תקציב הביטחון ב-4.2 מיליארד דולר כדי לחזק את ההגנה בגרינלנד ובמרחב הארקטי-אטלנטי. זאת לצד העובדה שבמשך יותר משבעה עשורים מפעיל הצבא האמריקאי בצפון-מערב האי נכסים אסטרטגיים כולל מפציצים גרעיניים, כחלק מהמערך הגרעיני וההגנה הארקטית של נאט"ו. על רקע עתודות האנרגיה, המינרלים הקריטיים והמתכות הנדירות שבאי, ובצל מדיניותה התוקפנית של רוסיה באזור - מפגיעה בתשתיות ימיות קריטיות ועד שאיפה להרחיב שליטתה בארכיפלג הנורווגי סבאלברד - גוברת הדאגה בוושינגטון.
גרינלנד - האי הגדול בעולם, הנתון לריבונות דנמרק ומונה כ-57 אלף תושבים - משקיפה על נתיבי השיט הארקטיים המחברים בין צפון אמריקה לאירופה. גודלה ומיקומה הגאו-אסטרטגי בצפון החוג הארקטי - בשטח המשתרע על פני שמונה מדינות (ארצות הברית, קנדה, איסלנד, דנמרק, נורווגיה, שוודיה, פינלנד ורוסיה) - הפכו אותה בשנים האחרונות לאחד הצירים האסטרטגיים, הרגישים והחשובים ביותר בזירה הבין לאומית.
האי משמש קו הגנה קדמי של ארצות הברית מול רוסיה, בלב מערך הגילוי והגנה של נאט"ו מפני טילים בליסטיים בין-יבשתיים, ובמוקד מערכות תקשורת, חלל, לוויינים וניטור העוקבות אחר פעילות צבאית, ימית ותת-ימית של רוסיה וסין באוקיינוס הארקטי והאטלנטי. לראיה, ארצות הברית העבירה לגרינלנד את הפיקוד הצפוני (NORTHCOM) שבו פועל בסיס החלל פיטופיק (Pituffik).
במקביל, רוסיה - המעצמה הדומיננטית באזור - מעצימה את נוכחותה האזרחית, כאשר מכירת הנפט, הגז והמינרלים מסייעת במימון המלחמה באוקראינה, ובמקביל מרחיבה את כוחה הצבאי באמצעות צי שוברות קרח וצוללות גרעיניות. סין, מצידה, מציגה עצמה כ"מדינה כמעט ארקטית" ומשלבת את גרינלנד ביוזמת "דרך המשי הקוטבית" במסגרת מיזם ה"חגורה והדרך" (BRI).
קרחונים מופשרים לרווחה
במקביל, ההפשרה המואצת של הקרח הארקטי וההתקדמות הטכנולוגית פותחות נתיבי שיט קצרים ויעילים יותר בין אסיה, אירופה וצפון אמריקה. דוגמה בולטת לכך היא נתיב הים הצפוני (NSR) לאורך החוף הארקטי של רוסיה, שעשוי לקצר בכ-40% את זמן ההפלגה בין אסיה לאירופה לעומת הנתיב העובר דרך תעלת סואץ, להפחית עלויות ולהגביר את התחרותיות במסחר הימי. מגמה זו משמעותית במיוחד עבור מדינות ה-GCC, ובהן איחוד האמירויות וקטאר, שהשקיעו רבות בפיתוח תשתיות לוגיסטיות ונמלים בין לאומיים (כגון חברת DP World האמירותית שהשקיעה בפיתוח נמל ברברה בסומלילנד).
התפתחויות אלה מעצימות עוד יותר את חשיבותה הגאו-אסטרטגית, הכלכלית והלוגיסטית של גרינלנד, וממקמות אותה בלב התחרות הגלובלית על השליטה בנתיבי הסחר והאנרגיה המתפתחים במרחב הארקטי.
גרינלנד - המדורגת שמינית בעולם בעתודות המתכות הנדירות, ובהן מאגרים דוגמת קוואנפיד וטנבריז הנודעים בחשיבותם הגלובלית - עשירה במשאבים טבעיים. מתחת לפני הקרקע שלה, שרק כ-20% ממנה נקי מקרח, טמונים מאגרי טבע ומינרלים מהעשירים בעולם: נפט, גז, עפרות ברזל, זהב, אבץ וגרפיט, ובהם מכרה אמיטסוק שבדרום האי, הנחשב לאחד המאגרים האיכותיים בעולם.
לצד אלה נמצאות מתכות קריטיות כמו ליתיום, נחושת ואורניום - חומרים החיוניים לכלכלות ולטכנולוגיות המודרניות: מטורבינות רוח, כלי רכב חשמליים וסוללות, דרך שבבים ובינה מלאכותית, ועד לוויינים ומערכות טילים. לפ דוח של משרד האנרגיה האמריקאי שפורסם ב-2024 ב"אקונומיסט", בגרינלנד מצויים מאגרים של 43 מתוך 50 המינרלים המוגדרים כקריטיים. ערכם הגאו-כלכלי של משאבים אלה מזנק על רקע שינויי האקלים והחרפת התחרות האסטרטגית בין וושינגטון לבייג'ינג.
המונופול הסיני מדאיג
לא בכדי הצהיר הנשיא טראמפ כי שליטה ישירה במאגרים של גרינלנד עשויה להעניק לארצות הברית יתרון משמעותי ולהקטין את פגיעותה לשיבושים גאו-כלכליים מצד סין. המונופול הסיני על שרשראות הייצור, העיבוד והאספקה של מינרלים קריטיים נתפס כיום כאיום אסטרטגי ממשי, וארצות הברית יחד עם כלכלות אירופה מחפשות מקורות חלופיים שיצמצמו את התלות בבייג'ינג.
בתוך כך, גרינלנד הולכת ומתבססת כמוקד מאבק על שליטה במשאבי העתיד - וככל שהביקוש העולמי למתכות נדירות ומינרלים חיוניים מזנק, היא עשויה להפוך לספקית מכרעת המציעה אלטרנטיבה לשחקנים הדומיננטיים בשוק העולמי. מדובר בזירה רותחת שבה מתנגשים אינטרסים גאופוליטיים, כלכליים, ביטחוניים וסביבתיים, ושעתידה להשפיע על מאזן הכוחות בין ארצות הברית, סין, רוסיה ומדינות אירופה במאבק על ביטחון אנרגטי ועל יכולת ההתמודדות עם שינויי האקלים. במקביל, האזור הכלכלי הבלעדי (EEZ) של גרינלנד עשיר במלאי דגים, וככל שמקורות הדיג העולמיים מתדלדלים, השליטה במים אלה הופכת לנכס כלכלי ואסטרטגי - ואף למרכיב מרכזי בביטחון התזונתי של מדינות רבות.
בראייה גאו-אסטרטגית, כלכלית וביטחונית, עצם האיום בסיפוח אמריקאי מחזק בגרינלנד מגמות לאומיות הדוחפות להרחבת האוטונומיה והחתירה לעצמאות, מתוך רצון לשפר את כוח המיקוח מול קופנהגן וושינגטון. מנגד, בדנמרק האיום החיצוני מוביל להקשחת עמדות ולהפחתת הנכונות להעביר סמכויות נוספות לגרינלנד מחשש לאובדן שליטה בעתיד.
החרפת אי-הוודאות מרתיעה משקיעים ועלולה לדחוף את גרינלנד להעמיק קשרים עם סין ומדינות אירופה - תרחיש העלול לפגוע במאמצים האמריקאיים להוביל לצמצום השפעתה של בייג'ינג באזור. באופן פרדוקסלי, המתח הגובר עשוי דווקא להחליש את ארצות הברית ולחזק את מעמדה הגאופוליטי של גרינלנד ואת חשיבותה בשרשראות הייצור והאספקה הארקטיות, במיוחד לנוכח הצורך בפיתוח מגזר הכרייה המקומי, המעוכב בשל תשתיות תחבורה, לוגיסטיקה ואנרגיה מיושנות. כך לדוגמה, ב-2018 נבחרה חברה סינית להקים רשת שדות תעופה בגרינלנד בהיקף של 550 מיליון דולר (כ-17% מהתמ"ג של האי), אך המיזם בוטל בעקבות התערבות אמריקאית.
אי-הוודאות סביב סוגיות הריבונות והרגולציה כבר עתה מאיימת להסיט השקעות סיניות ואחרות לפרויקטים מתחרים בקנדה, ברוסיה או בים הצפוני, עד להתבהרות המצב המשפטי. כל שינוי במעמדה של גרינלנד ישפיע ישירות על הכנסותיה ועל הסכמי המס והזיכיונות בפרויקטים של נפט, גז ומינרלים.
דווקא על רקע זה ניצבת בפני ממשל טראמפ הזדמנות אסטרטגית נדירה: להעמיק את הקשרים עם גרינלנד לא באמצעות רכישה או כפייה, אלא באמצעות השקעות ארוכות טווח, שדרוג תשתיות ושיתוף פעולה מדיני-כלכלי הדוק. בתקופה שבה האזור הארקטי מתחמם, נעשה תחרותי, אטרקטיבי ונפיץ יותר, מהלך כזה עשוי להפוך את גרינלנד מספקית חומרי גלם לשותפה ארקטית יציבה ומהימנה. לכן על נשיא ארצות הברית לבחור בין שותפות אסטרטגית שקולה ופרגמטית, שתבסס את הדומיננטיות האמריקאית במרחב הארקטי, לבין צעדים כוחניים שעלולים דווקא לחזק את המעצמות היריבות.
התרעות פיקוד העורף