הסל מתמקד בעיקר במוצרים של ארבעה תאגידים גדולים, שיחד מרכיבים למעלה מ-56% מהסל. אלה בדיוק החברות שהעלו מחירים בצורה החריפה ביותר בשנים האחרונות.
במקום לדחוף קדימה את היצרן הקטן, או את הספק המקומי, התוכנית נותנת במה יחצנית מתוקצבת לחברות הגדולות כאילו הן הלוחמות ביוקר המחיה. תעלול שיווקי, לא רפורמה.
התוכנית תדרבן את הרשתות להוריד מחירים של 100 מוצרים בלבד, בזמן שמאות מוצרים אחרים ימשיכו להתייקר מתחת לרדאר. תחרות על סל מצומצם מייצרת אשליה של הוזלה, אבל במציאות הצרכן לא ירגיש הוזלה כלל. בנוסף, רק רשתות עם 40 סניפים לפחות יכולות להשתתף בתוכנית, כשהמשמעות פשוטה: הקטנים בחוץ, המונופולים בפנים.
גם בתחום התקינה המצב עקום. מפעלים ישראליים מדווחים על עלויות חדשות של מאות אלפי שקלים בגלל פרשנות מחמירה של הרפורמה, כאילו המטרה היא להקשות על יצרנים ישראליים במקום לאפשר להם להתחרות. כך לא יוצרים שוק תחרותי, כך סוגרים אותו.
במקום להשקיע בפתיחת יבוא, בהסרת חסמים, בהגדלת מגוון מוצרים ובהנגשת מדפים ליצרנים קטנים, 50 מיליון שקלים מהכסף של הציבור יושקעו בקמפיין לרשת אחת. המדינה מתבלבלת בין כלי עבודה ובין יחסי ציבור. בפועל, הרשת "הזולה ביותר" בזמן כתיבת שורות אלה, לא נמצאת בדימונה, ערד וירוחם, כלומר, התקציב הציבורי לא ישרת אזורים מסוימים שנאנקים תחת יוקר המחיה.
בעיית יוקר המחיה בישראל לא תיפתר באמצעות סל יחיד, קמפיין יחיד, או מכרז יחיד. היא תיפתר כשהשוק ייפתח באמת: יבוא חופשי, רגולציה נורמלית, תחרות בין יצרנים קטנים וגדולים ומדיניות שמעודדת מגוון ולא סוגרת אותו. לכן אין צורך להעניק מדליות לרשת אחת, אלא להכניס עוד עשר מתחרות. כשתיווצר תחרות אמיתית, המחיר ירד מעצמו.
התרעות פיקוד העורף