אין כלפיו ביקורת עניינית, אלא רק גזענית. לא מתווכחים עם דעותיו ורעיונותיו, אלא עם צ'יזבטים חסרי כיסוי של כאלה שמאמינים לכל מילה שאמר בעבר, אבל לא מסוגלים להקשיב לשום דבר שהוא אומר בהווה. רבים טוענים שאחרי 7 באוקטובר אי אפשר לשבת עם אף מפלגה ערבית, אבל התופת השואתית שחווינו הייתה בזמן כהונתה של ממשלת נתניהו-בן גביר-סמוטריץ' והחרדים, ממשלה יהודית לאומית־ימנית. אז למה הכעס כלפי עבאס, מדוע הזעם מופנה לרע"ם?
היחס כלפיו לא הוגן. מרושע. להבדיל מנציגי ציבור אחרים, הוא לא נושא על גבו הרשעות פליליות, אישומים או תיקי חקירות. אבל מהבוקר עד הערב בודקים לו בשיניים, אף שגם בזה, בהכשרתו, הוא מבין יותר מהם. הציבור הערבי הוא חמישית מאוכלוסיית המדינה. ההדרה שלו ממוסדות השלטון ומהציבוריות הישראלית, כאילו היה גיס חמישי, היא איוולת. אם ממשלת השינוי הייתה כל כך טובה, מדוע לפיד מתנשא עליו ובנט פוסל אותו? מאיזו עמדה גנץ מציב תנאים עם מי הוא יישב ועם מי לא, כשכרגע נראה שהוא הולך לשבת בבית לבדו?
בחירות 2026 יהיו בחירות גורליות, ישראל תחליט לאן פניה, ודווקא המצביעים הערבים עשויים להכריע. לא פחות. פחד משותפות עם מפלגה ערבית הוא פחד שווא. תפקיד ראשי האופוזיציה הוא לאזור אומץ לב ציבורי, להוביל לשינוי דעת הקהל, לחבר כוחות פנימיים שיכולים ליצור קואליציה אחרת, בוודאי לא כזאת שמחרימה ערבים. זה לא מוסרי, לא ערכי, לא דמוקרטי, ולא ליברלי.
התרעות פיקוד העורף