הסיבה למהלך חריף ויוצא דופן זה הייתה נעוצה בכך שהמדינות המחרימות האשימו את קטאר שהיא מדינה תומכת טרור, המסייעת לאחים המוסלמים. לכך הצטרפו טענות על הסיקור המעוות ברשת השידור אל-ג'זירה ועל התערבות בענייניהן הפנימיים. קטאר דחתה כמובן את הטענות וסירבה להיכנע.
כל אותה תקופה פעלה קטאר במישור נוסף, שעליו לא דובר - תמיכה בארגונים אסלאמיסטיים במערב, שפעלו נגד ישראל ונגד קשרים עימה. ישראל מצידה המשיכה לשמור על קשרים לא פורמליים עם קטאר, שצברו תאוצה דרמטית בשנת 2018.
זה לא היה תהליך פשוט. חמאס מוכר וידוע בעולם כולו כארגון טרור, והעברת כספים שיגיעו לידיו באמצעות בנקים היא משימה כמעט בלתי אפשרית, שכן בנק המעורב בכך מפר חוק ונוטל על עצמו סיכון אדיר. אבל שום דבר לא עמד בדרכה של ישראל להכשיר את השרץ.
וכך העניקה ממשלת נתניהו לקטאר יתרון כפול. קטאר יכלה כעת לתמוך בגלוי בארגון הטרור החביב עליה, ועם זאת יכלה לטעון שהיא עושה זאת לבקשת ישראל וכדי לשמור על השקט והיציבות באזור.
בקיצור, ממשלת נתניהו לא רק חיזקה את חמאס, שהיה בעיני הימין "נכס" לישראל, אלא גם העניקה לקטאר תעודת כשרות וטיהרה אותה מכל מעלליה, וזאת בשעה שקטאר הייתה מדינה מוקצית, הנתונה לחרם ערבי רחב ממדים.
כל אחד יכול להעריך מה הייתה תרומתה של ממשלת נתניהו לשיקומה של קטאר. מכל מקום, עובדה היא שבתוך שנים אחדות קרס החרם הערבי על קטאר, שיצאה כמנצחת ובידה תעודת כשרות בחתימת ממשלת ישראל.
כל אותה העת המשיכה קטאר בתעמולה אנטי-ישראלית ובתמיכתה באסלאמיסטים ובשונאי ישראל במדינות המערב. וכך נוצרה מציאות שבה מפלצת התעמולה נגד ישראל מאכילה את מפלצת הטרור, וממשלת נתניהו מאכילה את שתיהן.
עלייה וירידה
ב-7 באוקטובר התגלו בצורה מחרידה התוצאות ההרסניות של חיזוק חמאס - ופרצה מלחמת אוקטובר, שנקראה אז מלחמת חרבות ברזל. למן היום הראשון של המלחמה אימץ נתניהו אסטרטגיה של התנערות מכל אחריות למה שאירע והטלת אחריות על כל מי שניתן (ואין ספק שיש אחראים נוספים), וגם על מי שלא ניתן.
מרכיב מרכזי באסטרטגיה זו היה משיכת המלחמה זמן רב ככל האפשר, שעה שהאינטרס של מדינת ישראל היה לסיימה בהקדם. וככל שנמשכה המלחמה, מעמדה הבינלאומי של ישראל הלך והתדרדר, האנטישמיות בעולם הלכה וגברה, והשקעתה של קטאר בעידוד האסלאם ובעידודם של שונאי ישראל והיהודים בעולם נושאת למרבה הצער יותר ויותר פירות.
ישראל תוכל למחות. קטאר, שלפני פחות מעשר שנים הייתה מדינה מוקצית, הנתונה לחרם ערבי ומוכרת בעולם כולו כתומכת טרור, היא למרבה הצער אחת המנצחות של המלחמה הנוכחית (גם טורקיה הפיקה ממנה יותר מקורטוב תועלת).
ממדינה בעלת מעמד במישור הבינלאומי הפכה למדינה דחויה, נתונה לחרמות במישור התרבותי והמדעי, וחשופה לתעמולה עוינת הנותרת לא פעם ללא מענה.
במקום לבנות מערך הסברה יעיל ואיכותי, שהיה אמור לפעול הרבה לפני 7 באוקטובר, הותירה ישראל את הזירה הבינלאומית עד היום לגורמים דוגמת קטאר ואל-ג'זירה.
ממשלת נתניהו לא הייתה מסוגלת להציע שלטון אלטרנטיבי לחמאס, ובמקום לאפשר לנציגים פלסטינים אותנטיים להחליפו, בימים שבהם היה בכוחה של ישראל להכתיב להם תנאים, היא רואה כיצד עברה השליטה בעזה לארה"ב, לטורקיה ולקטאר, וגם הרשות הפלסטינית תזכה בנתח.
התחום ההסברתי היחיד שבו זכתה האסטרטגיה של נתניהו להצלחה היה כלפי תומכיו ("הבייס"). המלחמה הארוכה בתולדות מדינת ישראל הפכה למלחמת תקומת נתניהו, כאשר תומכיו השתכנעו שהוא איננו אשם באסון 7 באוקטובר, שאין צורך בוועדת חקירה ממלכתית, שהבעיה הפלסטינית איננה קיימת, וכי כל מה שנדרש הוא קצת (ואולי הרבה) יותר תקיפות והפצצות - והכל יסתדר.
התרעות פיקוד העורף