יותר מפעם אחת ניסיתי להבין מה המכניזם שגורם לאלמוג כהן להפוך את אחיו, לוחמים עזי נפש לא פחות ממנו, לבוגדים. למה הוא לא סופר עד 10 לפני שהוא מטיח האשמות ומפזר רמיזות שההגדרה מכוערות מחמיאה להן. מה, לדעתו, יכול להיות המניע של יאיר גולן, שעזב הכל וירד להילחם בדרום ב-7 באוקטובר, להפעיל מרגל בפיקוד הדרום?
מה יכול לגרום למאות ואלפי הלוחמים מאחים לנשק לרצות להחדיר סוכן זר לתוך חמ"ל הפיקוד? האם מישהו מהם עובד עם חמאס? הרי כולם קפצו לתוך האש ב-7 באוקטובר. הרי כולנו נלחמים כאן ביחד. הרי כולנו מאוימים בידי אותם אויבים, נשחטים על ידי אותם צוררים, מצטופפים על סיפונה של אותה ספינה, שמיטלטלת על אותם מים סוערים.
לא, לא מדובר במרגל מסוכן. שמואלביץ' מתאים יותר להגדרה של ילד טוב. הוא התנדב לצנחנים, היה לוחם בסיירת צנחנים, עשה קורס קצינים, היה קצין במגלן ושהה גם תקופה מסוימת ביחידות מסווגות. הוא שירת חמש שנים בקבע. הוא לא התחזה לקצין ב-7 באוקטובר. הוא קצין. קצין קרבי למהדרין שיש לו, כנראה, נפש מסוכסכת או הפרעות כלשהן.
ב-7 באוקטובר הוא ירד במהירות דרומה, לאוגדה שהוא אמור לשרת בה, אוגדה 98. הוא דיבר עם סגן מפקד האוגדה והציע להצטרף מיד למאמץ. "תברר לי מה קורה בפיקוד הדרום", אמר לו הסמאו"ג, כבדרך אגב. זה הספיק. שמואלביץ' טס דרומה, למטה הפיקוד בבאר שבע. ביציאה ממטה האוגדה, הוא לקח טרמפ לפיקוד. הקצין שהסיע אותו לא הכיר אותו ולא שאל שאלות. הוריד אותו בכניסה לפיקוד הדרום, וזהו.
הזרע שנשתל כאן סייע לקונספירטורים להשקות את האקליפטוס הרעיל שטיפחו. כי הקצין שנתן את הטרמפ הוא חבר באחים לנשק. הוא לא מכיר את שמואלביץ'. נתון נוסף: שמואלביץ' עצמו לא היה באחים לנשק, לא היה באף הפגנה בקפלן או במקום אחר, הוא בכלל בא עם דעות ימניות מהבית. לא פעיל פוליטית בשום צד או כיוון.
בינו לבין אל"ם אבני הייתה היכרות מוקדמת. כשאבני היה מ"פ עורב צנחנים, שמואלביץ' היה חייל שלו. כשראה את שמואלביץ', אבני שמח. "באתי לעזור", אמר לו שמואלביץ'. אבני נתן לו, במקום, כתב הסמכה לקמב"ץ בחמ"ל. בחתימתו ואישורו המפורשים. בתאריך 9 באוקטובר. "סרן שמואלביץ' ימונה לקמב"ץ למשימות ומבצעים מיוחדים", נכתב שם.
עד כמה שזה מצחיק, או מגוחך, שמואלביץ' עבד שם קשה. בשלב מסוים, היה לו רעיון, שאותו חלק עם אל"ם אבני: לפתוח בחמ"ל תא מ"מ, של מבצעים מיוחדים, שירכז את המבצעים מהסוג הזה בפיקוד כולו. אבני התלהב ונתן לו כתב מינוי משודרג, שכלל גם סמכות "לגייס ולחייל למילואים קצינים ולוחמים מכל יחידה שהיא, וכן להשתמש בכל יכולת נדרשת על מנת לבצע את המשימה". וכך מונה אסף שמואלביץ' למפקד תא המ"מ בפיקוד הדרום, כדת וכדין, בחתימתו של קצין האג"ם הפיקודי אבני.
תאמינו או לא, שמואלביץ' לא זלזל בתפקיד. להפך. הוא גייס אנשים! אחד מהם טייס, האחרים בוגרי יחידות מסווגות. הוא פנה לעמותת הבוגרים של היחידות המסווגות וחיפש שם מתנדבים. הוא רצה להקים צוות שיתעסק בפתרונות טכנולוגיים ומבצעיים לפעולות שהחלו להתגבש בפיקוד, בימים שבהם הושלם "ניקוי" העוטף וצה"ל החל להסדיר מחדש את נשימתו ותפקודו בשטח. "יש לו נשמה של יזם, הוא מקורי ופעיל, הוא באמת חשב שהוא מייצר כאן משהו", אמר לי בשבוע שעבר מישהו שמכיר מקרוב את שמואלביץ'.
ב-15 באוקטובר, שבוע אחרי שזה התחיל, זה נגמר. אל"ם אפרים אבני התהפך על שמואלביץ', בעקבות שאלות שנשאל על ידי שני נציגי מחב"מ (מערך ביטחון מידע) שהגיעו לפיקוד. איך מינית אותו? שאלו אותו, "הוא בכלל לא חויל עד עכשיו", אמרו, ואבני הבין פתאום שאין לו תשובה.
בשלב הזה, אבני לא אמר את האמת. הוא סיפר שהוא לא מכיר את שמואלביץ' ולא מינה אותו לשום דבר. במהלך המשפט, הגרסה השתנתה, בעיקר לנוכח העובדה שכתבי המינוי הרשמיים נמצאו והוצגו לבית המשפט. אבני אישר את גרסתו של שמואלביץ'. כן, היה כאן מחדל מפואר של פיקוד הדרום, מחדל שנוצר מתוך המהומה, הדם והאש של 7 באוקטובר. מחדל ישראלי אופייני.
זה לא מנקה את שמואלביץ'. הוא תיעד כמעט כל מה שעשה וכל מידע שעבר דרכו בשמונת הימים שבהם שהה בחמ"ל. הוא כתב במחברת, הוא צילם, הוא אסף וצבר. בשלב הזה הוא נחשף ונעצר, ומכאן מתחיל המסע הקפקאי באמת. השב"כ הוזעק לנהל את החקירה. שבוע אחרי 7 באוקטובר, המדינה בהלם, השב"כ על הקרשים, כולם בטראומה. שמואלביץ' נראה פתאום כמו הפרס הגדול. השב"כ לא ידע בשלב ההוא את העובדות, שלפיהן שמואלביץ' אכן חויל על ידי קצין האג"ם הפיקודי. הם יצאו מנקודת הנחה שמדובר במרגל מסוכן.
הוא נחקר ב"חקירת צורך", משל היה פצצה מתקתקת שעומדת לייצר פיגוע. על פי בני משפחתו, הוא עונה קשות. הוא לא ראה עורך דין במשך עשרה ימים. אבל גם כל האמצעים האלה לא הצליחו לייצר סיפור שלא קיים. אחרי עשרה ימים היה כבר ברור שמדובר, בעיקר, בבחור מסכן. שאין כאן הפעלה של איראן או חמאס.
שיש כאן עבריין, אבל לא מרגל. שיש כאן מישהו שאסף חומרים סודיים בלי שהיה מורשה לכך, אבל לא מסר אותם לאף אחד. בסוף החקירה הקשה הוא עבר גם בדיקת פוליגרף, בהצלחה. התיק הוחזר, אחר כבוד, למשטרה. לא זלג שום חומר סודי לאף גורם זר או לא מורשה.
כתב האישום הוגש תוך שבועיים. מהירות שיא. הוא כלל סעיפים שונים: כניסה לבסיס צבאי ללא רשות (מעניין למה עד היום אלמוג כהן לא נאשם בעבירה דומה, אחרי הפריצה ההיא לבסיס שדה תימן), מרמה, ריגול חמור, העברת ידיעה סודית. הסעיף הזה, של העברת ידיעה סודית, נשען על שלושה מקרים שבהם העביר שמואלביץ' מידע, אבל לא לידי גורמים זרים או עוינים, אלא לידי קצינים בעלי סיווג ביטחוני ששירתו שם סביבו.
זה עלוב, אבל זה מה שיש. בימים כתיקונם, הפרקליטות אמורה לקבל את ההחלטה העניינית. אבל הימים אינה כתיקונם, אלא כקלקולם וצווחתם. אז נשאיר את תפוח האדמה הלוהט הזה במגרש של השופטים. אין מי שיניח סולם ויאפשר לפרקליטות לרדת מהעץ הגבוה. מה שכן, הם הורידו את הסיפא של סעיף הריגול החמור, ומחקו את "במטרה לפגוע בביטחון המדינה". כי לא הייתה מטרה כזאת.
ההתלהמות הקונספירטיבית של אלמוג כהן וחבורתו (יאיר נתניהו, עו"ד דמרי, אילה חסון, ערוצי טלוויזיה ורדיו וכמובן ערב רב של צייצני ביבים) השפיעה גם על הקבינט. כמעט בכל ישיבת קבינט, בימים הכי קשים של המלחמה, ירדו שרים לחייו של ראש השב"כ רונן בר. מה עם המרגל מהדרום, מי הפעיל אותו, מה קורה עם זה, וכו'. לא עזר לבר שהבהיר שאין ריגול, שהסיבה היחידה לאיסור הפרסום הוא טעמי צנעת הפרט, ושזו בכלל לא דרישה של השב"כ, אלא של מחב"מ.
בר הדגיש כי תוך עשרה ימים השב"כ הבהיר שלא מדובר בפרשת ריגול ולא זלג מידע חסוי החוצה. הוא דיבר אל הקיר. ישיבות קבינט שאמורות היו לעסוק במיגור חמאס או ההשפעה הקטארית, עסקו בקשקוש הזה. כרגע, המצב כזה: יש תמימות דעים ששמואלביץ' לא פעל בשביל בצע כסף או טובת הנאה, וגם אין מניע אידיאולוגי לפעילותו.
זה כנראה יותר בתחום הנפשי. העובדה שהשם של יאיר גולן היה כתוב במחברתו, נבדקה ביסודיות. הם לא הכירו ולא היה ביניהם שום קשר מיוחד. היו כתובים שם עוד שמות רבים, אבל רק יאיר גולן עומד בראש מפלגת שמאל. גם העובדה שאת הטרמפ לפיקוד הדרום קיבל מקצין ששייך לאחים לנשק נבדקה ונשלל קשר כלשהו.
שמואלביץ' יכול לצאת מהאירוע הזה על סעיף נפשי. הוא נבדק בזמן אמת ונמצא לא כשיר בתקופה שבה בוצעה העבירה. יחד עם זאת, הוא כן כשיר לעמוד לדין עכשיו. הוא יכול להשתמש בעובדה שלא היה כשיר בזמן העבירה ולצאת, כאמור, על סעיף נפשי. הוא מתעקש להיאבק על שמו ועל חפותו, או לפחות על חומרת אשמתו. הוא נמצא במרכז בריאות הנפש של השב"ס ומקבל יחס של מרגל מסוכן. הוא כבר עבר תקיפות, נשברו לו צלעות, היחס אליו נוראי. אבל הוא מתעקש. לתפיסתו, הוא לא מרגל. אני חושב שגם לתפיסתי.
אחרי שירותו הצבאי הארוך, שמואלביץ' למד משפטים וראיית חשבון באוניברסיטה העברית ואף סיים התמחות. הוא החל לעבוד כמתרגל באוניברסיטה (כי היה סטודנט מצטיין) והחל להתעמק בסוגיית הפליטים מאוקראינה. נפשו לא פוענחה, עדיין. שלא בטובתו, הפך לפיון של מכונה אכזרית שמטרתה אחת: להמשיך לקרוע אותנו מבפנים, תוך כדי הסטת האשמה לכל עבר, למעט העבר הנכון.
שתיקתו המביכה של זיני היא לא פחות ממחרידה. כל החומר חשוף בפניו. הוא יודע את האמת. הוא יודע שרונן בר כשל, הוא יודע שהשירות לא סיפק את הסחורה, הוא יודע שמרחב דרום של השירות לקה בליקוי מאורות בסדר גודל תנ"כי. אבל הוא גם יודע שלא הייתה בגידה, לא היה שיתוף פעולה, לא הייתה עצימת עין, לא הייתה העדפה במשימות, והשירות לא שיגר כוחות להציל את אנשיו, אלא להציל חיים.
הוא יודע שמצפים ממנו להבהיר את זה והוא לא עושה את זה. זיני עלה לכותרות בשבוע שעבר בגלל "שמירת נגיעה". זו אמונתו ולא השתתפתי במחול החרבות סביבה. כאן מדובר בשמירה חשובה לא פחות: שמירה על האמת, שמירה על צלם, שמירה על כבוד האדם ועל ערכי המוסר הבסיסיים ביותר. וכאן, הוא כושל כישלון שאין עלוב ממנו.
התרעות פיקוד העורף