כל כמה צעדים מישהו ביקש סלפי. עולים מברזיל רעדו מהתרגשות, עם חיוכים ששמורים בדרך כלל לחתונות או לשער ניצחון במונדיאל. כמה מהם לחשו שזה מרגיש כמו לפגוש את המלוכה הברזילאית, רק שהכתר הוחלף בחליפה מחויטת והשטיח האדום בקרפטים הכחולים של בנייני האומה.
הקרע של לולה, ההזדמנות של בולסונארו
קשה לנתק את הראיון הזה מהתהום שנפערה לאחרונה בין ברזיליה לירושלים. תחת שלטון לולה, היחסים הפכו לזירת התגוששות פומבית. בפברואר 2024, לולה השווה את המלחמה בעזה לשואה; ישראל הכריזה עליו כ"אישיות בלתי רצויה", וברזיל בתגובה החזירה את השגריר. הקרע לא נעצר ברטוריקה – ברזיל הצטרפה לצד דרום אפריקה בתביעה נגד ישראל בבית הדין בהאג.
זה בדיוק האקלים שפלאביו בולסונארו מנסה להפוך. הוא הגדיר את לולה כמי שמתואם עם "דיקטטורים" וסימן את איראן כסמל לכיוון המסוכן שאליו הולך הממשל הנוכחי. הוא תיאר את מדיניות החוץ שלו ככזו שמעוגנת ב"ערכים יהודיים-נוצריים", שותפות בין דמוקרטיות שמאמינות בריבונות לאומית, חופש ביטוי ושמרנות חברתית.
ואז הוא סיפק את השורה הפוליטית המזוקקת ביותר: "הדרך הטובה ביותר של ברזיל להילחם באנטישמיות היא להדיח את לולה".
המתמטיקה של האמונה
פלאביו ואדוארדו נשענו בכבדות על שפה אוונגליסטית. פלאביו כינה את ברזיל "מדינה נוצרית-יהודית". זה לא נאמר במקרה. דוח חדש של מרכז Pew שפורסם בשבוע שעבר מראה את השינוי הדרמטי באמריקה הלטינית: הקתוליות בנסיגה, בעוד האוונגליסטים וה"לא משויכים" דתית נמצאים בעלייה.
בברזיל, רק 46% מהמבוגרים מגדירים את עצמם כקתולים, בעוד כמעט 30% הם פרוטסטנטים (בעיקר אוונגליסטים). אבל כאן הטריק הפוליטי: האמונה נותרה גבוהה מאוד – 98% מהברזילאים מאמינים באלוהים. האנרגיה הדתית עדיין שם, והיא מתועלת לקבוצות שיודעות לארגן ולגייס קהל. עבור האוונגליסטים, ישראל היא לא רק מדינה, היא "באדג'" של זהות בתוך מלחמת תרבות רחבה יותר.
"הסכמי יצחק" והבטחת השגרירות
ואז הגיעה ההבטחה המוחשית ביותר. פלאביו הצהיר בפני ה"ג'רוזלם פוסט" כי אם ייבחר, הוא יעביר את שגרירות ברזיל לירושלים בתוך ששת החודשים הראשונים לכהונתו.
ישראל כסט פילמוגרפי
בשלב מסוים, השיחה גלשה לטריטוריה המשפחתית המוכרת: חוסר אמון בממסד, זעם על התקשורת וחשד לסבויטאז' מה"דיפ סטייט". אדוארדו סיפר על עיתונאי שצותת לאביו בארוחת בוקר ב-2019 רק כדי לדווח על טעות איות בפורטוגזית. הנקודה לא הייתה האיות, אלא התחושה שמערכות המשפט, המדיה והבירוקרטיה סוגרות על התנועה שלהם.
זה מסר שעובד מצוין בוואטסאפ ובטלגרם. ב-2026, הפוליטיקה היא סרטונים קצרים ורגשיים. בעולם הזה, ישראל הופכת ל"אובייקט תוכן". סלפי עם פלאביו בירושלים הוא איתות לבייס; ציטוט על ערכים יהודיים-נוצריים הוא סמל זהות שניתן לשיתוף מיידי. השאלה שנותרה פתוחה היא האם ברזיל באמת תפנה ימינה ב-2026. זה תלוי בכלכלה שלה, באמון המוסדי ובמצבו המשפטי של ז'איר בולסונארו האב.
אבל בירושלים קיבלנו הצצה לאסטרטגיה: להפוך את התמיכה בישראל לציר מוסרי, להשתמש בסולידריות האוונגליסטית כגשר, ולהגדיר את לולה כמי שמתואם עם משטרים עוינים. עבור פלאביו בולסונארו, ישראל היא הסיפור של דמוקרטיה תחת מצור שמסרבת להישבר – הבמה המושלמת להפגין בה עוצמה, אמונה וודאות תרבותית.
התרעות פיקוד העורף