כאן מתעוררת השאלה העקרונית, למי נתונה הסמכות לקבוע את התכנים שמועברים לקהל השבוי ביותר בחברה - הילדים? כשהורים שולחים את ילדיהם למערכת החינוך הממלכתית הם מניחים שהתכנים שהילדים נחשפים אליהם נמצאים באחריות משרד החינוך. הם סומכים על כך שמישהו משגיח שלא כל מנהל או מורה, על פי תפיסת עולמם האישית, מחליטים מה ילמדו התלמידים או לְמה ייחשפו.
חוזר המנכ"ל קובע באופן חד-משמעי: יש להבחין בין חינוך למעורבות אזרחית וחברתית, שהוא מותר ואף רצוי, ובין הטפה לתפיסה פוליטית מפלגתית מסוימת, שהיא פסולה ואסורה על פי חוק. השאלה איננה אם מותר לעסוק בנושאים קשים. השאלה היא מי מציג את הדברים, מאיזו עמדה, ואם מוצג לתלמידים נרטיב אחד בלבד.
"בצלם" הוא ארגון שמגדיר את מדינת ישראל מדינת "אפרטהייד", ופועל בזירה הבינלאומית נגד ממשלת ישראל ונגד חיילי צה"ל. זו זכותו במרחב הפוליטי. אך זכות זו אינה מקנה לו מעמד חינוכי בבית הספר הממלכתי. תלמידים מחויבים לנוכחות ולהקשבה, ולעיתים הם חסרים כלים מספיקים להבחנה בין עובדה, פרשנות ואג'נדה.
כשמוצג רק צד אחד, בוודאי כזה שמגיע מארגון שפועל נגד מדיניות ישראל בזירה הבינלאומית, זה איננו "שיח פתוח" - זה גיוס תודעתי, והוא אינו נקי מהטפה פוליטית. בית הספר אמור להקנות כלים לפיתוח חשיבה ביקורתית ויצירתית, ולא לעסוק בגיוס תומכים לאג'נדה פוליטית.
אם כך, מה בעניין לימודי יהדות? האם אין מדובר בהדתה? לא, לימודי יהדות ומורשת ישראל אינם הדתה. הם חלק מההיסטוריה ומהתרבות שעיצבו אותנו כעם. הציונות לא נולדה בחלל ריק: העם היהודי נשאר יהודי אלפיים שנה בגלות משום ששמר על זהותו דרך קיום המנהגים והמסורת היהודיים. אי אפשר ולא נכון להפריד בין היות אדם יהודי ובין היותו ציוני. ציונות היא שיבת היהודים לציון והגשמת הציונות היא הקמת מדינת ישראל. הקשר של העם היהודי לישראל נטוע בתוך מורשת ישראל.
זה איננו ויכוח בין ימין לשמאל. זה ויכוח על גבולות הסמכות, על האחריות ועל החובה של המדינה לשמור על מערכת החינוך הממלכתית כמערכת חינוך, ולא כעוד זירה למאבקים פוליטיים.
התרעות פיקוד העורף