במשך למעלה משנתיים חיו משפחות החטופים במתח מתמשך, בין תקווה לפחד, בין ציפייה לשיבה לבין חרדה יומיומית. כל עוד המאבק להשבת החטופים נמשך, לא היה מקום לאבל מלא. לא הייתה אפשרות להרפות, ולא הייתה לגיטימציה לשקוע בכאב. המאבק דרש נוכחות מתמדת, קול ציבורי, מאמץ בלתי פוסק. הוא השאיר את הלב דרוך, לעיתים מעבר ליכולתו.
כעת, עם סיומו של המאבק להשבתו של רן, נפתח פרק אחר. פרק שקט יותר, אך לא פחות מורכב וקשה. פרק שבו אין עוד מה לדרוש, ואין במה להיאחז. נותרת מציאות אחת , כבדה, סופית, המבקשת הכרה, עיבוד וזמן.
בעמותת משפחה אחת אנו פוגשים את הרגע הזה יום-יום במשך למעלה מ-25 שנה, הרגע שבו המאבק מסתיים, אך הכאב נשאר, הרגע הזה של אחרי המאבק, הרגע הזה של אחרי השבעה, שם, דווקא שם, נדרשת תמיכה עמוקה יותר ומקצועית יותר - ליווי נפשי, קהילתי וארוך טווח. לא כותרות ולא סיסמאות, אלא יד יציבה שמחזיקה לאורך זמן, ומאפשרת תנועה הדרגתית מן האובדן אל החיים.
יש גם מקום לתקווה. לא תקווה שמכחישה את הכאב, אלא כזו שצומחת מתוכו. תקווה שנבנית מתוך עיבוד, מתוך קשר, מתוך ההבנה שגם אחרי אובדן כבד אפשר, לאט ובהדרגה, לבנות משמעות, שייכות וחיים שיש בהם ערך.
דווקא ברגע הזה נדרשת מאיתנו בחירה מודעת: לא למהר הלאה, לא לאטום את הלב, ולא להשאיר את המשפחות לבד עם הכאב. האחריות שלנו כחברה וכקהילה היא לאפשר אבל, להכיר בו, ללוות אותו, ולהשקיע בו משאבים, זמן ונוכחות אנושית.
זו אינה רק חובה מוסרית כלפי המשפחות השכולות והפצועים, אלא תנאי לחוסן הלאומי שלנו. אם נבחר להיות שם, לאורך זמן, נוכל לא רק לשאת את האובדן, אלא גם לאפשר צמיחה מתוך הכאב, משמעות חדשה ותקווה שמבוססת על אמת. זו הקריאה שלנו - להיות חברה שלא מפנה מבט, אלא נשארת עם החיים לכל החיים.
התרעות פיקוד העורף