שנת 1977 לא הביאה עימה רק חילופי שלטון פוליטיים, אלא גם רעידת אדמה תפיסתית. עליית הליכוד סימנה את תחילתו של מסע נחוש לצמצום המעורבות הממשלתית, החלשת המגזר הציבורי והפרטה שיטתית של נכסים ושירותים שהיו פעם נחלת הכלל. התיאוריה ששווקה לציבור הייתה פשוטה ומפתה: שוק חופשי יוביל להתייעלות, התחרות תמריץ צמיחה, ו"חלחול העושר" מלמעלה למטה כבר ידאג לשגשוגם של כל פועל וכל חקלאי.
קרוב ל-50 שנה מאוחר יותר, הנתונים מספרים סיפור אחר לגמרי: הניסוי נכשל. לא רק שישראל אינה עוד אור לגויים במובן הכלכלי, היא מובילה באופן מפוקפק בטבלאות OECD ביוקר המחיה ובפערי השכר. מעמד הביניים, עמוד השדרה של החברה הישראלית, נשחק תחת נטל ההוצאות הפרטיות על שירותים שהמדינה נסוגה מהם.
חינוך איכותי, שירותי בריאות ראויים ודיור בר-השגה הפכו ממוצרים בסיסיים למוצרי יוקרה עבור רבים מדי. הפריפריה נותרה מאחור, והחקלאות, שפעם הייתה גאווה לאומית וחגורת ביטחון אסטרטגית, מותקפת על ידי חסידי השוק החופשי כ"שריד סובייטי" שאין לו מקום בכלכלת הרווח המיידי.
האידיאולוגיה שמבקשת לצמצם את אחריות המדינה למינימום רואה בארגוני עובדים חסם ובחקלאות נטל תקציבי. היא מוכנה להקריב את ביטחון המזון שלנו, את חוסנה של הפריפריה ואת הרשת החברתית שמחזיקה אותנו כחברה אחת, בשם "יעילות" קרה וקצרת רואי. מול הדרך הזו, ראוי להציע נתיב אחר: חוזה חברתי חדש ורשת ביטחון סוציאלית מעודכנת.
עלינו להבין כי חקלאות היא ביטחון לאומי. חינוך ובריאות ציבוריים הם השקעה אסטרטגית המניבה תשואה חברתית וכלכלית. שלטון מקומי חזק ועצמאי הוא המפתח למתן שירות יעיל לאזרח. יש להחזיר את ישראל למסלול של אחריות, הגינות ושוויון הזדמנויות אמיתי לפני שהתהום שמתחת לרגלינו תהיה עמוקה מדי.
התרעות פיקוד העורף