מי שקורא בחודשים האחרונים את העיתונות הישראלית - חילונית, חרדית או דתית - לא יכול לפספס תופעה חריגה: המגזר הציוני־דתי מותקף בו־זמנית מכל הכיוונים. מצד אחד מאשימים אותו בלאומנות קיצונית, מצד שני בהחלשת התורה; מבחוץ תוקפים, ומבפנים נקרעים.
בלב הסערה עומדת סוגיית חוק הפטור מגיוס לחרדים. רוב הציבור הציוני־דתי, וגם חלק ניכר מהנהגתו הרבנית והפוליטית, תומך עקרונית בשילוב חרדים בשירות צבאי ולאומי. המחלוקת איננה על עצם הגיוס אלא על המחיר: עד כמה צריך החוק להיות מחייב, והאם נכון לסכן לשם כך את הברית הפוליטית בין המחנה הלאומי לחרדים.
המספרים שאי אפשר להתעלם מהם
מאחורי המספרים נמצאות קהילות שלמות: משפחות מרובות ילדים, אזורי פריפריה, יישובים ביהודה ושומרון ושכונות ירושלים שחייהם נעצרו שוב ושוב לטובת שירות מילואים ממושך, פציעות ואובדן. זה איננו נתון סטטיסטי. זהו סיפור חברתי עמוק של ציבור הרואה בשירות זכות מוסרית.
ואז מגיעה ההתקפה
האבסורד ברור: מי שמשלם מחיר כבד במיוחד על הביטחון מתבקש לשתוק בשם אחדות פוליטית. המתקפות כבר אינן מופנות רק כלפי פעילות ציבוריות. הן מופנות כלפי כלל הנשים בשירות הלאומי, כלפי תלמידי ישיבות ההסדר, ולמעשה כלפי עצם הטענה שהנטל צריך להיות שוויוני יותר. מאחורי חלק מהן עומדת תפיסה אחת: אסור לערער את הקואליציה - גם אם המחיר הוא עיוות מוסרי.
אחדות איננה שתיקה
אין כאן ויכוח על אהבת ישראל. רוב הציונות הדתית רוצה שותפות אמיתית עם החרדים - לא מאבק. אבל שותפות איננה יכולה להתבסס על פטור קבוע של צד אחד מהחובה הבסיסית ביותר של אזרחות במדינה מאוימת. גם מי שמאמין באחדות לאומית ואפילו באחדות רוחנית אינו חייב לקבל נרטיבים כוזבים או השתקת כאב.
הדרישה לגיוס חרדים איננה נקמה, איננה פוליטיקה ואיננה אנטי־חרדיות. היא ניסיון להחזיר את האמון בין אזרח למדינה ובין קבוצות בתוך החברה הישראלית.מי שמשרת - רשאי גם לדרוש. והגיע הזמן להפסיק להציג את הדרישה הזו כהסתה.
התרעות פיקוד העורף