משבוע שעבר התקבלה במועצה להשכלה גבוהה החלטה להפוך את מכללת תל חי לאוניברסיטה - צעד המבטא הכרה במצוינות האקדמית שנבנתה במכללה לאורך עשורים. אך מה המשמעות של זה? מה השתנה במכללת תל חי שהופך אותה לאוניברסיטה? הרי במכללות, כמו באוניברסיטאות, מלמדים תארים, עושים מחקר, אז האם יש הבדלים מהותיים בין המוסדות הללו, או רק הבדלי מינון בין הפעילויות השונות והתקצוב השונה?
ההשכלה הגבוהה בישראל צריכה להפסיק לדבר בשחור-לבן ולהכיר במנעד הצבעים של האקדמיה: מהשכלה מכוונת מחקר להשכלה מכוונת פרופסיה במינונים כאלה או אחרים. בישראל יצרנו מצב שבו מכללה היא "אוניברסיטה בהמתנה". במקום שהמודל של מכללה יהיה יעד סופי וגאה, הוא נתפס כשלב ביניים. המועצה להשכלה גבוהה מגדירה את המכללות על דרך השלילה - "מוסדות אקדמיים שאינם אוניברסיטאות".
הטעות הישראלית היא הניסיון לדחוס את ההשכלה הגבוהה לשתי מגירות סגורות. המציאות היא מנעד אקדמי: הכחול הוא המחקר הטהור, האדום הוא היישום בשטח, ורוב המוסדות המצוינים פועלים ב"מרחב הסגול" - השילוב שבין השניים.
כדי לממש את פוטנציאל התרומה של המכללות לתרבות, למשק ולחברה בישראל, עלינו לאמץ שלוש המלצות מרכזיות. הראשונה היא הצבת יעד אקדמי ברור, כשהמוסד האקדמי יגדיר בעצמו את המינונים שלו לפעילויות השונות. במצב כזה, המכללות יוכלו להגדיר את עצמן כאוניברסיטאות יישומיות, עם מוקד של השכלה פרופסיונלית איכותית.
השנייה היא עדכון מודל התקצוב: חיזוק ההשכלה מוכוונת הפרופסיה והמחקר האיכותי בכל המוסדות להשכלה גבוהה. יש לתקצב מחקר על בסיס ביצועים ופרסומים, ללא קשר לייחוס מוסדי. נדרש תיקון של עיוות רב שנים במודלי התקצוב - בין שבפער הכספי או בתקצוב לאוניברסיטאות בלבד עבור פרסום מאמרים ועוד ועוד. השלישית היא יצירת הפריה בונה: לבנות מערכת אקדמית שבה כל המוסדות האקדמיים מפרים זה את זה ומשתפים במשאבים ציבוריים.
עלינו לשאוף למערכת אקדמית שתקנה לבוגריה ידע וכישורים שיאפשרו להם למצות את מיטבם. מערכת שבה מוסד יכול להצהיר בגאווה על זהותו ולקבל על כך הערכה ותקציב בהתאם. רק כך נהפוך את המהפכה של תל חי מאירוע נקודתי לשינוי מבני שיזניק את האקדמיה הישראלית כולה.
התרעות פיקוד העורף