בעיר השנייה בגודלה באנגליה, ברמינגהאם, קרוב ל-30% מהתושבים הם מוסלמים - האחוזים הגבוהים ביותר במדינה במרכז עירוני גדול. גם במנצ'סטר, ברדפורד ולוטון קיימות קהילות מוסלמיות משמעותיות המשפיעות על המרקם החברתי המקומי. עבור חלק מהציבור הבריטי, השינוי הזה נתפס כהתפתחות טבעית של חברה רב-תרבותית, ועבור אחרים הוא מעורר תחושת אי-ודאות עמוקה לגבי עתיד הזהות הלאומית.
דמוגרפיה איננה אידיאולוגיה. אנשים הם אינם מספרים בטבלה, אלא אזרחים בעלי זכויות. אך כאשר שינוי כה מהיר פוגש מערכת פוליטית שחוששת לדבר על זהות לאומית, נוצר ואקום רעיוני. לתוך הוואקום הזה נכנסות תנועות רדיקליות, משמאל ומימין, שמציעות נרטיבים קיצוניים במקום דיון מאוזן. וכך הופכת הפוליטיקה לשדה רגשי במקום מרחב רציונלי.
הוויכוח בבריטניה איננו רק על הגירה, אלא בעיקר על קצב ההגירה ועל יכולת המוסדות לשמר לכידות אזרחית. לפי נתוני משרד הסטטיסטיקה הבריטי, בשנת 2023 לבדה נכנסו למדינה יותר מ-700 אלף מהגרים רשומים ועוד כ-150 אלף בלתי חוקיים - מספר שיא היסטורי. קצב כזה יוצר לחץ על דיור, חינוך, תעסוקה ושירותים ציבוריים, אך חשוב לא פחות - הוא מייצר תחושת חוסר יציבות תרבותית בקרב האזרחים.
כאשר הממשלה מסרבת להכיר בתחושת אובדן הזהות הלאומית, היא איננה מעלימה אותה - אלא דוחפת אזרחים לזרועות הפופוליזם. אנשים אינם בהכרח מתנגדים לגיוון, אך הם מתקוממים כאשר אין להם קול בדיון הציבורי על עתיד ארצם. שתיקה פוליטית היא לא פתרון - אלא היא האצת הקיטוב.
שייכות ואחריות
השבוע נידונו למאסר עולם שני מחבלים שהתכוננו לבצע פיגוע בקרב הקהילה היהודית הבריטית. על פי כתב האישום, הם פעלו בהשראת ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש). השניים תכננו להשתמש בנשק אוטומטי כדי לרצוח מאות יהודים, במזימה שהוגדרה על ידי התביעה ככזו שהייתה עלולה להיות קטלנית אף יותר מפיגוע הירי ההמוני שהתרחש בדצמבר האחרון בחוף בונדיי שבסידני.
על רקע העניין הזה מתחדד גם המאבק הרעיוני סביב ישראל והציונות. השיח האנטי-ציוני בשמאל הרדיקלי האירופי הפך לסמל של ויכוח עמוק יותר: האם כל לאומיות היא גזענות? אם התשובה חיובית, אין מדינת לאום שיכולה להישאר לגיטימית, כולל בריטניה עצמה. זהו מדרון רעיוני שמערער את יסודות הדמוקרטיה הליברלית, משום שהוא שולל את זכותן של חברות להגדיר גבולות זהות משותפת.
עליית מפלגת הירוקים משקפת את המתח הזה. מפלגה שנולדה מתוך דאגה לאקולוגיה, ואימצה בשנים האחרונות תפיסת עולם פוסט-לאומית, הרואה במדינת הלאום מבנה מוסרי שיש לשנותו. הדלפת המסמך הפנימי של המפלגה ל"טלגרף" בשבוע שעבר, שבו פעילים דרשו להגדיר ציונות כגזענות ולשלול את רעיון המדינה היהודית, איננה אנקדוטה - אלא ביטוי למגמה אינטלקטואלית רחבה: דה-לגיטימציה של מדינה לגיטימית החברה בחבר העמים.
הסתירה חריפה, כי בריטניה מתגאה ברב-תרבותיות, אך מתקשה להגדיר תרבות משותפת. חברה שבטוחה בעצמה מסוגלת לשלב מהגרים תוך שמירה על עמוד שדרה תרבותי. חברה שאיבדה ביטחון בזהותה נעה בין אשמה עצמית לבין תגובת נגד חריפה. הקצוות הרועשים אינם מייצגים את רוב הציבור, המבקש גם פתיחות וגם המשכיות.
בריטניה לא קורסת, אך היא מתנדנדת. הדמוקרטיה הבריטית עומדת בפני מבחן היסטורי: האם תצליח לנסח שפה אזרחית חדשה המשלבת זהות לאומית עם רב-תרבותיות, מבלי לגלוש לקיצוניות? דמוקרטיה שאינה מסוגלת לנהל דיון כן על דמוגרפיה וזהות, דנה את עצמה לשיח של סיסמאות.
השאלה הגדולה של בריטניה איננה אם תשתנה, אלא אם תצליח להשתנות מבלי לאבד את עצמה. עתיד המדינה תלוי ביכולתה לנהל ויכוח אמיץ, מורכב ושקול על זהות, שייכות ואחריות משותפת. בלי השיח הזה, כל שינוי דמוגרפי הופך למשבר פוליטי שימשיך לזעזע את הממלכה.
התרעות פיקוד העורף