במגזר שמהווה חמישית מאוכלוסיית המדינה התערער לחלוטין הביטחון האישי. הורים אינם בטוחים יותר שילדיהם לא יירצחו בדרכם הביתה וגברים כבר אינם בטוחים שנשותיהם לא יירצחו בביתן. זוהי שגרת חיים. מצב חירום אמיתי. חיי אדם בישראל הם בסכנה תמידית. ועדיין, ממשלת ישראל אינה מגלה סימנים לכך שהיא נרתמת לפעולה.
האחריות לפתרון המצב אינה יכולה להישאר בידיה של משטרת ישראל לבדה. המשטרה, באמצעים שבידה, בשיטות העבודה שלה ובכוח העבודה הכשיר שלה, לא תוכל ליצור את השינוי.
מסיבה זו מוטלת כיום האחריות על כתפי הממשלה כולה, ובעיקר על כתפי ראש הממשלה. אנו לא זקוקים להצהרות של הזדעזעות או של שיתוף בעצב. כאשר ארגון מוסדי אחד מטיל את האשם על ארגון אחר זה מעורר דחייה. אנו זקוקים לפעולה ממשית, מהירה ואפקטיבית, הנגזרת ישירות מחומרת המצב.
עלינו להתייחס לרצח ערבי בידי ערבי כרצח יהודי בידי יהודי. זו החובה הבסיסית שאותה נטלנו על עצמנו במגילת העצמאות שבה נכתב: "מדינת ישראל... תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע או מין".
אין ביטוי יותר שלם של ערך השוויון מהמחויבות לשמירה על חיי אזרחינו הערבים כמו השמירה על חיי אזרחינו היהודים. על ראש הממשלה להקים צוות מומחים המבינים איך נאבקים בפשיעה, ויגישו תוך שבועות שורת המלצות אופרטיביות לא שגרתיות.
מדי פעם יהיה עלינו להכריז על מצב חירום ותקופות של עוצר מוחלט באזורים גאוגרפיים מוגדרים. בימי העוצר יתבצעו פשיטות ובדיקות במוקדי פשיעה, תוך שימוש בשב"כ וביחידות צה"ל, יחד עם המשטרה. מי שמחזיק נשק ללא רישיון ייכנס מייד למעצר עד תום ההליכים ומשם למאסר לתקופה לא קצרה.
אני בטוח שארגוני זכויות אדם ואחרים יביעו ביקורת, ובהחלט ייתכן שכמה מהלכים אכן יפגעו בזכויות אדם הנוגעים להליכים במשפט, וזה אכן קורה במצב חירום. אולם עלינו לבחור בין השניים: המשך המצב הקיים, או ניסיון אמת להבריא את החברה מבפנים ולהגן על החיים.
אני מעדיף את האפשרות השנייה על כל המשתמע מכך, על שום שגם ההגנה על החיים היא מזכויות היסוד של האדם ובעוד אנו משתהים, כל יום נרצח אדם נוסף.
התרעות פיקוד העורף