"המלחמה באיראן עשויה להימשך ארבעה שבועות", אמר טראמפ השבוע. האם נתניהו, שחשש שטראמפ יסגור דיל מהיר עם האיראנים עקב הכאוס האנרגטי ולחצים רפובליקניים, החל לחמם את הגזרה הלבנונית מול חיזבאללה? צה"ל מנהל מול חיזבאללה ציד קבוע של מחבלים ומתקנים. לכאורה, אנחנו מחזקים את ממשלת לבנון. למעשה, אנחנו מחזקים את השליטה שלנו בכל הרכסים שמהם ניתן לראות ולירות בכינון ישיר לשטח ישראל. יותר פסיכולוגיה מאשר ביטחון אמיתי, והרעיון הוא להישאר שם לנצח. כלומר, לפחות עד הבחירות.
עד כאן, הכל כרגיל: שעבוד "מלחמה" לטובת אינטרס אישי, מפלגתי וקואליציוני. וכך, במקום לנצל את קריסת המשטר האיראני לניהול משא ומתן בכל הגזרות מעמדת חוזקה, המשכנו להכות מהאוויר את כוחות הביטחון של המשטר ולהציע לעם האיראני לצאת מולם לרחוב (קלקלן: מדובר במלחמת אזרחים ובמרחץ דמים).
האמצעי הגלוי להנעת הרחוב שיפיל את האייתולות הוא בנו של השאה. הרקורד השלטוני של השאה עצמו איום ונורא והוא סייע לעליית חומייני ב־1979. התגלגלות האירועים הכאוטית מרתקת ברמה ההיסטורית, אבל מחייבת תשובה מעשית כאן והיום. כרגע, התשובה של טראמפ היא שממשיכים. אצל נתניהו התשובה היא נחיה ונראה, או נמות ולא נתגייס לטובת מדיניות שפויה יותר.
בשלב זה, הכל תלוי בטראמפ, שבשבת אנושית משובשת שיורה לכל הכיוונים, מגרינלנד ועד קובה. פה ושם הוא גובה פרוטקשן קולוניאלי, באמיתי אין לו סיכוי בשום מקום. החשש הגדול שלו ושל מפלגתו הוא הפסד שני הבתים בבחירות האמצע על רקע משבר האנרגיה. טראמפ ניגף בכל מקום שאליו הוא תוחב את האגו האינפנטילי שלו, למעט מקום אחד: ישראל. לא בגלל שיש לנו מדיניות משותפת, אלא בגלל שכאן הוא מצא מנהיג חלש שניתן לכופף.
אין לדעת מה יהיה בעתיד, אבל ברור מה רוצה האזרח השפוי: הפסקת אש ומשא ומתן על הסכם גרעין. זו הייתה מטרת המלחמה. הסיבה היחידה לכך שזה לא קורה היא החשש (המוצדק) מפני חזרה לשגרה, והשאלה: או.קיי, הקרבנו המון, אבל מה השתנה בעצם? וכך נוספו למטרות המלחמה הטילים הבליסטיים ובהמשך שינוי המשטר בטהרן. כדי שזה יקרה באמת, צריך לשנות את המשטר בוושינגטון ובירושלים.
התרעות פיקוד העורף