הוא סיפר שבחדר האוכל של סיירת מטכ"ל, שבה שירת, תלויות שתי מילים: המעז מנצח. "אם אתה לא מעז, אם אתה חושש כל הזמן מכישלון, אתה תפסיד. אבל אם אתה כן מעז, אם אתה נוטל סיכונים מחושבים, מוציא את האויב משיווי משקלו, אתה שובר את רוחו".
אני לא יודע אם נתניהו התכוון לדברים האלה, אם חשב עד הסוף על משמעותם (בדרך כלל הוא מתכוון וחושב עד הסוף), אבל הדברים האלה לא פחות מדרמטיים. ראש ממשלת ישראל מודה כאן, בקולו, שהטבח של שבעה באוקטובר שינה אותו, שינה את מדיניותו, ברא אותו מחדש. הוא מסביר, כאילו לא ידענו, שמלחמות מנצחים ביוזמה ותחבולה. הרי זה בדיוק הפוך ממה שעשה כאן במשך 15 שנות שלטונו הארוכות. הוא כלל לא נכנס למלחמות ואת היוזמה והתחבולה הותיר לאויבינו.
זאת ועוד: "החלטתי להוביל שינוי קוטבי", הוא מספר, וכמה חבל שהוא החליט להוביל את השינוי הזה רק אחרי שבעה באוקטובר ולא לפניו. רק אחרי ש-1,200 ישראלים נרצחו ביממה נוראית אחת, רק אחרי שכנופיות של מחבלים אנסו ורצחו ושדדו ובזזו את יישובינו ובסיסי צה"ל. הוא מודה כאן, בעקיפין, שכל השנים הארוכות מאוד שבהן שלט בישראל המדיניות הייתה אחרת. הוא מתאר בעצמו, במילותיו, במשתמע, את המדיניות שהנהיג כאן שנות דור.
אבל אתה המשכת בשלך. אתה יודע, ביבי, את האמת. האסטרטגיה שלך להישארות בשלטון הייתה להתרחק ממלחמה בכל מחיר. אתה מבין סטטיסטיקה ויודע שאין בישראל ראש ממשלה ששרד מלחמה, מאז ששת הימים. אז החלטת שלך זה לא יקרה. קידשת את הסטטוס קוו, את ההתמכרות לשקט, את האכלת המפלצת.
אז אני שמח שהשתנית, נתניהו. אני עצוב שזה קרה לך מאוחר מדי. כי הקטע, כפי שהעדת על עצמך, זה לזהות את הסכנות לפני שהן מתגשמות לאסונות. "שומר ביטחון ישראל", קראת לעצמך, מינית את עצמך ל"מזהה הסכנות" הלאומי, ועשית את כל זה תוך כדי הנהגת מדיניות רופסת, כנועה, מתרחקת מיוזמה, מנחישות, מתחבולה ומהעזה.
מה קרה אחרי שבעה באוקטובר? דבר פשוט: הפסדת את כל עולמך. הבנת, שאין לך יותר מה להפסיד. הקופה התרוקנה. הטבח אירע. האסון המחריד ביותר שאפשר להעלות על הדעת - התגשם. ועוד במשמרת שלך. זה לא שינה אותך, זה פשוט שלל ממך את אלטרנטיבת הכניעה והותיר בפניך רק דרך אחת: לפרוץ קדימה ולהילחם.
התרעות פיקוד העורף