הברית הצבאית של ארצות הברית עם ישראל נראית כהתפתחות טבעית של יחסי המדינות. אבל ממש לא. ארצות הברית מעולם לא לחמה לצד ישראל. אפילו באספקת הנשק לישראל היא החלה רק אחרי הניצחון הגדול של ישראל ב־67'. מה שאפיין את ארצות הברית בכל מלחמות ישראל ומבצעיה הוא שהיא דווקא בלמה את ישראל. מנעה הכרעות במלחמות העצמאות, סיני, יום כיפור, לבנון ועזה.
המלחמה של ארצות הברית לצד ישראל היא שינוי ענק במדיניות האמריקאית כלפינו. בוודאי כשהברית מגיעה לשיאים שבהם מצהירים בוושינגטון על הערכה עצומה לבעלת הברית ישראל, בניגוד לבריטניה, ספרד ומדינות נוספות באירופה שזוכות לבוז מהנשיא ומהממשל. הברית האמריקאית־ישראלית הקודמת של אובמה וביידן מחווירה לעומת הברית עם ממשל טראמפ.
ההיסטוריה שלנו רצופה בנשיאים אמריקאים שמכופפים מנהיגים ישראלים גדולים, כמו בן־גוריון ב־48' ו־56', גולדה מאיר ב־73' ובגין ב־82'. הדוגמה ההיסטורית המקבילה למצב שבין טראמפ לנתניהו כיום היא המצב שהיה בין רוזוולט לצ׳רצ׳יל. בשני המקרים המעצמה האמריקאית התגייסה לצד מדינה שמעבר לים, למשימה של הצלת העולם מרודנות מסוכנת. אז הנאציזם וכיום החומייניזם. טראמפ מתעלה אפילו על הנשיא הגדול רוזוולט, שרק אחרי 3,000 הרוגים כמעט בפרל הארבור צירף את ארצות הברית הבדלנית למלחמה נגד יפן וגרמניה. טראמפ יזם תקיפה בטרם אסון.
אפילו ממשל רייגן האוהד לא רק שלא תקף עם ישראל את הגרעין העיראקי, אלא אף הטיל אמברגו נשק על ישראל. לכן יש להעריך מאוד את צעדו התקדימי והאמיץ של הנשיא טראמפ, וגם להעריך הרבה יותר את הגיוס המדיני התקדימי של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אף אחד ממנהיגינו הגדולים לא הצליח להביא נשיא אמריקאי להתערב במלחמות ישראל עם צבא אמריקאי. התקדים הנוכחי מסמל לכל העולם את המעמד הייחודי והבכיר של ישראל כבעלת ברית של המעצמה הגדולה בעולם.
התקווה הגדולה היא שהברית החדשה שבין ארצות הברית לישראל תביא את ישראל למעמד חסר תקדים במזרח התיכון. התקווה היא שהברית הזאת תביא – בעזרת הטיפשות האיראנית – לברית רחבה עם סעודיה, האמירויות, אזרבייג׳ן, ואולי־אולי בהמשך עם איראן החדשה וקטאר המתפכחת. התקווה היא שמתוך אומץ, עוצמה וניצחון בוא יבוא לנו שלום אזורי. מזרח תיכון חדש.
התרעות פיקוד העורף