במקומות שבהם מתקבלות ההחלטות בעניין ניהול העורף בישראל כמעט אין נשים. וזו לא שאלה של ייצוג, אלא של איכות ההחלטות בזמן מלחמה. שאלה של חוסן וביטחון.
ברשויות המקומיות אנחנו יודעים שהעורף הוא חזית. שנים אנחנו נערכים למצבי חירום: מתרגלים עם כיתות הכוננות, מג"ב, המשטרה ופיקוד העורף, ובמקביל בונים מערך תמיכה אזרחי – רווחה, חינוך ומענה רגשי לתושבים. כי מלחמה לא מתנהלת רק בשדה הקרב. היא מתנהלת גם בכיתה, בבית ובקהילה.
אבל בימים האחרונים התברר שוב שהממשלה עדיין חושבת אחרת. כך, למשל, הותר לפתוח מקומות עבודה תחת מגבלות, לאפשר התקהלויות של עד 50 איש ועבודה במקום שיש בו מרחב מוגן. אבל גני ילדים ובתי ספר נשארו סגורים. זו החלטה שנראית ניטרלית, אבל אין החלטות ניטרליות במלחמה. תמיד יש מי שמשלם עליהן בבית – וברוב המקרים אלה נשים.
במציאות שבה מאות אלפים מגויסים למילואים, מישהו נשאר בבית עם הילדים. בתקופת הקורונה, כשמערכת החינוך נסגרה, מחקר של מרכז טאוב הראה שבמשפחות רבות הנשים היו אלה שצמצמו את עבודתן או הפסיקו אותה כדי לטפל בילדים. בנק ישראל הראה עד כמה ההחלטות האלה יקרות: כל שבוע השבתה של מערכת החינוך גורע מהתוצר כ־2.6 מיליארד שקלים. במילים אחרות, מדיניות חינוך היא גם מדיניות כלכלית.
בינתיים המציאות השתנתה. נשים כבר אינן רק "תומכות בעורף". הן חלק מהמערכה. בשנת 2025 שירתו בצה"ל כ־8,500 לוחמות, ומאז תחילת המלחמה שירתו במילואים כ־65 אלף נשים. במערך המילואים הלוחם שיעור הנשים הגיע לכ־20%. אבל בקבינט המדיני־ביטחוני יש אישה אחת בלבד מתוך 14 חברים.
גם היום שאחרי צריך להיות שונה. כבר לפני רבע מאה קראה החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם לשילוב נשים במוקדי קבלת ההחלטות בנושאי שלום וביטחון. ישראל אף עיגנה את העיקרון הזה בחוק, אך עד היום לא גיבשה תוכנית פעולה לאומית מלאה שמחייבת יישום ובקרה. אם המדינה דורשת מאיתנו להחזיק קהילה, להחזיק משפחה ולהחזיק מלחמה, היא חייבת לתת לנו גם מקום ליד השולחן שבו מחליטים איך נראית החזית.
התרעות פיקוד העורף